עודד זידל – ציורים 2018-19, אוצרת: אורנה נוי לניר, פברואר 2019, גלריה אגריפס 12, ירושלים

בציור הדיוקן העצמי, הצייר עוצם את עיניו, השתקפותו מוסטת מעט, הקשב מופנה אל קולות מהדהדים מתוך צדף, אין לדעת אם אלה קולות של רוח, או גלים רחוקים, אולי תהודה למשהו שנאצר בו וכעת נלחש באוזנו מעורר קשרים סמויים. מאחור ממוסגרת תמונה בצבעוניות עזה וכורסא אפורה מצדו האחד, מדפי ספרים ומסגרת של דלת מצדו השני, האם היא פתוחה או סגורה? בקו ירוק היא משרטטת ריבוע בהקצרה ויוצרת חלל בעל נפח. צורתו של הצדף שולחת זרועות, פולשת בזרותה למרחב הציור על קוויו ומשטחי הצבע המובהקים שלו. זהו ציור שונה למרות שהוא ממשיך את אופן הטיפול במשטחי הצבע והקווים, ה'אחרות' כמו מציעה קריאה שונה בתערוכת היחיד הזו, שתחום היקפה הוא פרק הזמן בו נעשו הציורים.

קרא/י עוד…

הציורים בתערוכה נחלקים לשניים, כשלהמשך העיסוק באתרים ונופים תעשייתיים ריקים מאדם, מצטרפים ציורים המבוססים על צילומי "סלפי" של קבוצות חברים ומשפחה. במרחב הציורי, צילום ה"סלפי" יוצר פעולה שבה כמו בציורי הפנורמה, נקודת המבט היא גורם מארגן, המכנס את הדימויים ועורך אותם אל תוך המסגרת ועל מישור התמונה לכדי ציורים דוברי שפה משלהם,נפרדת מסימול וייצוג.

כך אל מול האתרים האיטיים והסבילים בהם נמסכת בדידות ואבק דק של שוליים, נכנסים מפגשים מהירים ושוקקים של אירועים חברתיים שאותם מחוות הצילום עוצרת לרגע קצר והגם שהמתועדים מרוכזים בבבואתם מורגש קשר מחבר המצויר בהומור חומל ובפלטת צבעים המשתנה בהתאם. קריאה חדשה יכולה לעלות לנוכח הציורים הפנורמיים שצמצום הפירוט והתיחום, נראה כמדמה מקומות ונופים פנימיים,
בהם הבדידות אינה אלא שקט.

ניתן לראות זיקה לציירי האוונגרד הרוסי בהם אלכסנדר רודצ'נקו, אל ליסיצקי וקזימיר מלביץ, בפירוק ובנייה מחדש של דימויים המסוגננים בצורות גיאומטריות ואף יותר לזרם הפרסיסיוניזם האמריקני, מהם הציירים רלסטון קרופורד וניילס ספנסר שתיארו אזורים אורבניים ומבני תעשייה מעוצבים בצמצום גיאומטרי, אלה גם אלה בהשפעה קוביסטית מובהקת. אדוארד הופר שהדמיון בציורי אזורי התעשייה הנטושים עולה ומתקשר מאליו לציוריו של זידל, פעל לצדם מתוך היכרות עם זרם הפרסיסיוניזם, התעקש להצהיר, למרות שציוריו יוצרים הלך רוח של ניכור ומלנכוליה, שנפילת אור השמש על בניינים ודמויות היא זו שמעניינת אותו ולא סימבוליזם כלשהו. אור השמש המקומי הצורב, מעסיק את זידל ומופיע כפיגמנט הספוג בדברים ומזכיר את אורי רייזמן במשטחי הצבע ובחללים הרוויים השקולים ומתפקדים כדימויים בציורי הנוף, כמו בדיוקנאות.

בציורים זידל ממשיך את דרכו, בה הוא נוטל לעצמו חופש כמעט מתריס שלא לפעול בתוך השפה הציורית על פי כלליה, כך שהנראה בה מנכר את המוכר ומעלה שאלות בנוגע לצורה ולצבע, לתקינות, להגדרת חלל ולמכלול, הן נשארות פתוחות ומזמינות את הצופה לדיאלוג. קיר צהוב זורח ומלוא שמים מתכהים נושקים לקו האדמה, כתם שמלה ירוקה לידה חלל מתמצק. ציורים.

אורנה נוי לניר, אוצרת

משפחת האמן, תערוכה קבוצתית עם לנה זידל, בן סיימון ויוסי וקסמן.
אוצרים: לנה זידל ויוסי וקסמן, מאי 2018, גלריה אגריפס 12, ירושלים.

מהו דיוקן משפחתי? האם זאת תמונה משותפת של בני משפחה גרעינית אחת? ואולי דווקא לא? לרוב, כשאנחנו חושבים על דיוקן משפחתי, מיד צצים ועולים בעיני רוחנו תצלומים מהעבר הקרוב או הרחוק שלנו: סביב שולחן החג, בטיול בטבע, על חוף הים, בבית הסבא והסבתא ועוד ועוד.

ומהו הדיוקן המשפחתי האולטימטיבי? – האם זו תמונה שהפכה למעין אייקון בחוג המשפחה, זו שעברה מהשלב הבנאלי, היומיומי, אל השלב הקדוש של הנצח? האם אלו אותן התמונות שהתגלגלו אלינו מבית הסבים שלנו, תמונות שהיו תלויות דורי דורות בסלונים של המשפחה?

ואולי אלו תמונות קמאיות יותר, שבטיות יותר, כמו אלו המתארות סצנות התהוות של שבט חדש, עם חדש, או דת חדשה? הרי אין משפחה אולטימטיבית יותר וקדושה יותר – ומצוירת יותר! – ממשפחת מרים ויוסף מנצרת, משפחה שעברה גלגולים רבים כל כך, ולבשה פנים רבות כל כך. כולנו זוכרים את סצנת הלידה באבוס, או את סצנת הצליבה בגולגולתא. תמיד יהיו שם האב, האם והבן. וברבות הימים יתווספו למשפחה הגרעינית הזאת גם דיוקנאותיהם של תורמי הציור – לרוב מחוץ לתמונה, מימין ומשמאל, כמו היו מבקשים להיות אף הם בני המשפחה הזו, או לפחות להתבשם בקדושתה.

בתערוכה "משפחת האמן" ארבעה ייצוגים לתפיסת דיוקן המשפחה:

לנה זידל- בחרה להושיב את משפחתה בתוך ציור שציירה לפני 12 שנים, בסצנה פנטסטית המתרחשת ברחובות ירושלים העתיקה, כשלצד עליבות וליכלוך הרחוב נראים חומרי הציור של האמנית – גירי פסטל ותרסיסים. האם משפחת האמנית היא בעצם המשפחה הקדושה? לנה-מריה עומדת מאחור עם עציץ שאולי רומז על רוח הקודש, ולפניה עודד-יוסף האב ונטע-ישו הבת. בציור נוכחים גם זאבי הנפש של האמנית האם, מתרפקים על האב ועל הבת, כאילו ביקשו מבני המשפחה לחוש באצבעותיהם את חיבוטיה של האמנית בפרוותם השחורה.

בן סיימון- הושיב דמויות שאינן בני משפחתו, אלא דמויות שנולדו על הבד ממש, סביב שולחן חגיגי בסוכה, בסצנה סימטרית המזכירה מאוד את סצנת הסעודה האחרונה הנוצרית. האמן יצר דמויות אנשים שאין ביניהן קשר משפחתי, שאולי כך יוכלו הצופים לראות את עצמם באנשים הללו, כאילו היו הם חלק מאותה משפחה מצוירת. האם זו סוג של משפחה אוטופית?

אצל עודד זידל דווקא היומיומי מונצח, בסצנת "סלפי" אופיינית, בה אם המשפחה מושיטה את הטלפון הסלולרי קדימה ומנציחה את הרגע המשפחתי שתכף יעלה לעמוד הפייסבוק של שלושת הנוכחים בציור: האם לנה, האב עודד והבת נטע. האם זו התרסה? ואולי זה דווקא חמלה? ואולי יש כאן דיאלוג עם ציור "המשפחה הקדושה"
של אשתו לנה?

יוסי וקסמן- בחר לתלות שמונה דיוקנאות כמו באלבום משפחתי, אלבום המייצג לכאורה את שלבי התהוות המשפחה: חתונה, לידה, ילדות, נעורים, זיקנה. מעגל החיים שנוצר בתוכו את החולין, אבל גם את הרגעים "הקדושים" לכאורה. אבל למה הכלה בוכה? ולמה הילד מול נרות החנוכה מחמיץ את פניו?

יוסי וקסמן, אמן ואוצר

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *