ארבעה קירות, וריאציות על נושא אורבני, תערוכה קבוצתית עם לנה זידל, בוריס יוחבץ וטנו סואוסטר 
אוצרת: לנה זידל, נובמבר 2010, גלריה אגריפס 12, ירושלים

הצופים – מחווה לקזימיר מלביץ', 12 יחידות, 40X40 כל אחת, אקריליק על בד, 2010

התערוכה עוסקת במרחבים אורבניים דרך מבטם של ארבעה אמנים
וכוללת נופים וסצנות דמיוניות ובעלות אלמנטים פיגורטיביים בעבודותיהם של לנה זידל וטנו סאוסטר, דימויים סימבוליים אצל בוריס יוחבץ, וציורים מסוגננים על גבול המופשט אצל עודד זידל.

קרא/י עוד…

בעבודותיה של לנה זידל מופיעה עיר רדופת רוחות זאבים, המגיחים ספק כאות אזהרה, ספק ככוחות טבע שאמאניים ומעוררים את רחובות העיר מתרדמתם. האפקט שנוצר כתוצאה משימוש בצבעי הזהב וצבעי הגיר מזכיר ציורי פרסקו מתקופת הרנסנס המוקדם והופך את עבודותיה למעין איקונות מודרניות.

במבט חטוף נראות עבודותיו של בוריס יוחבץ תמימות ורכות; הן מטעות את הצופה במראן ההרמוני, בצבעוניותן המעודנת ובקווי המתאר הרכים. אך למעשה מתחת כל אלה מסתתרים מסרים פרובוקטיביים, פוליטיים וארוטיים מתריסים, ביקורת חברתית נוקבת, ודימויים של חוצנים ומפלצות. התוצאה היא ניגוד מפתיע בין חריפותו של התוכן לבין אופן הטיפול הרך.

בעבודותיו של טנו סואוסטר משתקפת עיר שברחובותיה משוטטים צללים של חרקים, מגדלים ועמודי חשמל החותכים את קו הרקיע כמפלצות מכניות. המתח המתקיים בעבודותיו הוא בין ישן וחדש: בין הדימויים של עיר עכשווית לבין דימויים ארכיטיפיים עתיקי יומין; בין טכניקות רישום קלסיות לבין תקריבים וחיתוכים בלתי צפויים בקומפוזיציות.

 המיצב הציורי של עודד זידל שואב את השראתו מציור קונסטרוקטיביסטי מראשית המאה ה־20. הנוף מתורגם לצורות גאומטריות פשוטות, תוך שמירה על חומריות דשנה וספציפיוּת של מקום. גישתו של עודד זידל לנושא היא מרוחקת, והוא צופה מאי־שם בשני צופים הצופים בנוף.

לנה זידל, אוצרת

זר שינסה לנתח את ירושלים על סמך מקבץ התערוכות המוצגות בימים אלה, עלול להגיע למסקנה שהמאפיין הבולט של העיר הוא דיאלוג. התכתבויות בגלריה יפו 23, מורים וחברים בגלריה ברבור ותערוכה קבוצתית בגלריה אגריפס 12 – שלושה שיתופי פעולה בעיר שתושביה היהודים והערבים, החילונים והדתיים, הימנים והשמאלנים והעשירים והעניים רחוקים מחיי שלום משותפים. על כן, נראה שלא לחינם שיתופי הפעולה המוצגים אינם מתקיימים בין מקומיים לבין עצמם.

קרא/י עוד…

מגדל בבל ניאו-קלאסי

ב”וריאציות על נושא אורבני” המוצגת ב”אגריפס 12″, משתתפים לנה ועודד זידל, בוריס יוחבץ

וטנו סואוסטר – שלושה מהגרים מברה”מ וצבר אחד. כולם מציגים ציורי נופים עירוניים חצי מדומיינים, ומעניין כי גם המקומות המוכרים בציורים, מתוארים בהזרה שמרחיקה אותם מן המוכר וטוענת אותם במידה של מסתורין, חלום או פירוק.
סואוסטר, למשל, מציג ציור של מגדל דוד, ובו הופך המקום למעין מגדל בבל ניאו-קלאסי, ספק מתפרץ מן האדמה וספק קורס אל תוכה. בציור אחר ממשיך המגדל להיבנות עד שנדמה שתיכף יבלע את יתר בנייני העיר. לנה זידל מציירת בשכונות בסביבת ירושלים, אך השימוש בשכבת יסוד בצבע זהב ומראות הזאבים הפסטליים שפולשים אל הרחובות, מעניקים לעיר המצויירת מראה

ימי-ביניימי אפוקליפטי ואפל, שהילת הקדושה שלו התחלפה עם השנים בנבואת חורבן המגשימה את עצמה. אצל יוחבץ נדמה במבט ראשון כי מדובר בציורים נאיביים הרבה יותר מאלו של יתר המשתתפים בתערוכה, אולם השטיחות של הסצינות המצויירות והיחסים הביזאריים משהו בין הדמויות, הופכים את הנאיביות לחשדנות ומציבים סימני שאלה מעל כל ציור.
לצד שלושת המהגרים ניצב יליד הארץ עודד זידל שמצייר, באופן מפתיע, תחת השפעת הציור הסופרמטיסטי הרוסי, וכך בעוד האמנים הרוסים יוצקים אל נופי הארץ את זכרונות ילדותם והיכרותם מבית עם תולדות האמנות האירופית, הצבר מאמץ לעצמו שפה זרה מבלי לצאת את גבולות הבית.

יונתן אמיר, מתוך כתבה בישראל היום, 10 בנובמבר 2010

פני השטח, אוצר: יונתן אמיר, מאי 2012, גלריה אגריפס 12, ירושלים

פני השטח, 6 עבודות מתוך התערוכה, 30X20 כל אחת, אקריליק על בד, 2010

המנזר / פני השטח

טקסט לתערוכה זוגית עם לנה זידל, גלריה אגריפס 12, ירושלים 2012

עבודותיהם של לנה ועודד זידל אמנם מוצגות זו לצד זו בגלריה אגריפס 12, אך כפי שניתן להבחין בנקל מדובר בתערוכות נפרדות של שני אמנים שונים. יחד עם זאת ישנו גורם המחבר בין שתי התערוכות, הקשור בניסיון של שני אמנים מנוסים להרחיב את גבולות עבודתם המוכרת או לחילופין לפרוץ אותם לגמרי. התנסויות אלו מבקשות לבחון את הזיקות שבין הדימוי עצמו למדיום שמדמה אותו, דבר שבא לידי ביטוי בעבודתו של עודד זידל, שמרחיב את שפת הציור המינימליסטית-תעשייתית המזוהה עימו ויוצר מערך אובייקטים הנע בין ציור לבין מודל אדריכלי, ובעבודתה של לנה זידל, שמציגה רישום פרוטאז’ מושגי, גס אך מצומצם, שמבקש לבחון את יכולתה של פעולה רישומית כמעט מכאנית שכזו להדהד רשמים וזיכרונות.

קרא/י עוד…

במשך תקופה ארוכה ביקרה לנה זידל במנזר המצלבה בירושלים, שהתה במקום, התיידדה עם הנזירות והנזירים המתגוררים בו וצילמה את המנזר מזוויות שונות ובשעות שונות של היום. מששבה לסטודיו החלה לרשום את המנזר, וליתר דיוק לא ממש את המנזר אלא את צלליתו, למעשה לא את הצללית עצמה אלא את דימוי הצללית כפי שנשמר בזכרונה של האמנית. את הרישומים יצרה מהזיכרון תוך שימוש בטכניקת פרוטאז’ הנוצרת במשיחת הפחם ע”ג נייר המוצמד לפני שטח בעלי טקסטורה. הבליטות והסדקים בלוח העץ המונח מתחת לנייר, מיתרגמים במקרה זה לרישום מחוספס ועשיר המהווה דימוי אינדקסיקאלי של מצע העבודה. כפועל יוצא מכך, לא פחות מכפי שהרישום של לנה זידל מתאר את צדודית המנזר שנצרבה בזכרונה, הוא מסמן הלכה למעשה את תנאי השטח של היווצרותו, את המכשולים, התפניות האקראיות והכתמים הבלתי-צפויים שמאפיינים את תשתיתו. התוצאה היא רישום בגושים כהים המתחקים אחר קווי המתאר של המבנה, קירות תומכים שנטמעים בדימוי העמוס, פרטים שנבלעים בטקסטורת הרישום הפרוטאז’י ומבטלים גבולות בין מושא הרישום לרישום כמושא.

כמבנה אבן ימי-ביניימי גדול ומוקף בשטח פתוח בלב ליבה של העיר המודרנית, מרכז העיר לפניו וגבעת השלטון ומוזיאון ישראל מאחוריו, פועל מנזר המצלבה במעין טריטוריה נבדלת. הרישום של זידל משתמש באתר היחודי כדי לבצע מהלך כפול: מחד הוא מנצל את הניתוק שלו על מנת לנסות לייצר אוטונומיה ארעית – מרחב התבוננות המאפשר בחינה מדיטטיבית של הרישום בכלל ורישום הנוף בפרט, במנותק מהקשרים פוליטיים מקומיים (שמהווים יסוד מרכזי בעבודות אחרות של האמנית).
מאידך מבקש הרישום לנכס את המקום, לגאול אותו מניתוקו, להקנות לו זיקה ובעלות ובכך גם למקם אותו מחדש ולבטל את האוטונומיה שהוענקה לו. כפועל יוצא מפעולת ההתחקות והרישום הפרוטאז’י נוצר מקום נטול מקומיות המביע ניסיון ללכוד משהו מן הרוח החמקמקה שהאתר משרה על האדם השוהה בו, ובו בזמן עדות לקושי לעשות כן. אולם לרישום הפרוטאז’ יש משמעות נוספת ומהותית: הפעולה המכאנית והרציפה הנוצרת בד בבד עם צמצום האמצעים החומריים למינימום מחייבת צלילה – מחיקת הידוע והמוכר והתמסרות למסתורין הכרוך באי הידיעה כיצד תראה התוצאה. זידל מתארת זאת כוויתור על ודאות ובהירות לטובת חוויה רוחנית שפעולת הרישום מהווה צינור המוליך לעברה.
גם עודד זידל עוסק בצמצום. ציוריו הולכים ומשילים מחוות ציוריות, ניואנסים ודימויים מורכבים שהופיעו בעבר בעבודותיו, לטובת מילון צורני וצבעוני רזה ומאופק – אוסף בסיסי של צורות שבלוניות הניתנות לשיבוץ בתפקידים שונים בכל פעם מחדש. פעם העיגול הוא ראש, פעם פנס ופעם ירח. פעם המלבן הוא בניין, פעם משאית ופעם פני שטח טופוגרפיים, פעם המרובע הוא חלון, פעם מסגרת ופעם צורה כשלעצמה. זהו ציור הנראה כהבטחה לציור – מין קופסת פאזל שהתמונה המודפסת עליה מציגה את הדימוי שיווצר בהרכבת החלקים שמונחים בפנים. פאזל הוא גם אסוציאציה שעולה מהתבוננות בציורים, שהדימויים המופיעים בהם לוקטו ממגוון מקורות השפעה שונים ומרוחקים – נופי הספר האמריקאי, עירוניות ירושלמית, קונסטרוקטיביזם רוסי, מינימליזם נקי ומראות תעשייתיים, צורות גיאומטריות אמורפיות שהפכו לדמויות אדם העומדות מול צורות גיאומטריות דומות שהפכו לנוף.

אם הציור של עודד זידל נראה כהבטחה לציור, הנוף המופיע בו נראה כהבטחה לנוף. זהו נוף של פרסומת המזכיר דימויים טלוויזיוניים וגרפיים משנות ה-50. על פניו הציורים נראים כדימויי מסיכה. בדומה ל”עקרת הבית המאושרת” מן הטלוויזיה, גם הם מציגים את מה שנראה כשבלונה או מעטפת, אולם בניגוד לדימוי עקרת הבית המאושרת, דימוייו של עודד זידל אינם מבקשים לדחוס את הדרמה המתחוללת מתחת לפני השטח לתבניות של שלמות הרמטית. באופן מפתיע, חרף האטימות של הדימויים הסכמטיים יש בהם רוך וחמלה. התעשיה המופיעה בהם אינה מנוכרת, הנוף המגודר אינו מאיים והדמויות השבלוניות אינן חסרות אופי. כך, אף שמדובר בציורים המבוססים על סכמטיות אלו ציורים שפוגשים את הסכמטיות בגלגולה המאוחר, כשהיא משוחררת מהבטחות אוטופיות שייצגה בראשית המאה ה-20 ומן הצורך להסוות את זרמי הנגד הגועשים תחתיה שנוצרו חצי מאה מאוחר יותר. השחרור מאידיאולוגיות מוצהרות ומשחקי תפקידים מותיר את הציור של עודד זידל “פנוי רגשית”, וככזה הוא כמובן מלא ברגש.

יונתן אמיר, אוצר