לכולנו היה איזה חלק בטבע, גדול יותר כשהיינו קטנים. היינו בחצרות, בחורשות, ליד מים, מלים כמו ברוש, נחל, ואדי, אקליפטוס, חוביזה, גל, חלוק אבן, רוגטקה, אופניים, מסע-אופניים, עץ תפוז, חושחש, לימון – מלים אלו מדברות אלינו. אולי התרחקנו ואבדנו קצת בתוך האולמות מוארי-הניאון של הקניונים, בתוך המסדרונות האפלים של הבתים. אבל אפשר לחזור מידי פעם אל מה שעושה לנו טוב, מה שמביא לנו שמחה.
אני חיה בעיר, זה נכון. אין לי חלקת אדמה. אבל מידי פעם חשובה לי “זריקת טבע” לעורקים, שאני דואגת לספק אותה לעצמי. אם זה לאכול סנדויץ’ בחורשה שבתוך העיר, במקום בחדר סגור, אם זה לנסוע בדרך צרה צדדית, בין יערות. ואם זה פיקניק משפחתי בחיק הטבע – זו, אגב, המתנה שאני מבקשת לעצמי ליומולדת שלי כל שנה ממשפחתי.
בטבע שוררת הרמוניה. הטבע רק נמצא שם. ממנו נלמד את אי-ההתגוננות, עקרון ההרמוניה והאהבה. איננו צריכים לעשות דבר, על מנת להשיג הכל. רק להיות שם. מה שדיפאק צ’ופרה קורא: חוק המאמץ המזערי. (מתוך ההצלחה בשבעה חוקים רוחניים)
חוק 4: חוק המאמץ המזערי – עקרון הפעולה המזערית, עקרון אי-ההתנגדות, עקרון ההרמוניה והאהבה. כשאנו לומדים לקח זה מן הטבע, אנו מגשימים את מאווינו בקלות.

 “עשה פחות והשג יותר”. אינכם צריכים לעשות דבר, על מנת להשיג הכל. מאמץ מזערי מושקע. כאשר מעשיכם מונעים באהבה, משום שאנרגיית האהבה היא המלכדת את הטבע למקשה אחת.

ובלשונה של המשוררת זלדה:

הייתי פרפר"
שהוא אי-עשיה
שהוא אי-קבע
שהוא מלכות"….

על הקשר שלי לסיני ולים האדום
למי שעוד לא יודע, במסגרת הנח”ל יצאתי לגרעין בקיבוץ “גרופית”, כ-40 ק”מ צפונה מאילת. חברים מגרופית גם הקימו אח”כ את נוויאבה בסיני, או נביעות, וביקרתי ועבדתי שם הרבה. הצבעים של הרי אדום, המשתנים מידי שעה, צבעי הים האדום – עושים לי משהו. שנירקלתי הרבה, הרגשתי במים כדג, נווטתי יפה בין שוניות אלמוגים. ואחרי הרבה שנים, בחופשה, אפשר לומר, מרובעת וממסדית, במלון בסיני, הכל יצא.

על הקשר שלי לעודד ולציור

אני אוהבת כששירה יכולה להיות מוצגת בדרך שונה מאשר קריאה בספר: שירים שלי הולחנו, שירי הוצגו בתערוכה על יחד עם ציוריה של נאוה שגב, בתיאטרון ירושלים, בפורמט גדול על הקיר – הנה כאן הססטינה שלי, גם היא תלויה על הקיר; הופעתי עם שירי בלווית עיבוד של נעם רותם, סיימתי זה עתה לעשות סרט על שירה ובו קוראים שירה בהעשרה ויזואלית, והיה לי חזון להוציא את השיר הזה דווקא בספר, עם ציורים. את הציורים של עודד אהבתי מזמן. אני פניתי לעודד: כשראיתי את הציורים שהוא צייר לפי שירים של שי דותן, ידידי ורעי, התחשק גם לי. ועודד הסכים לקרוא את השיר ולנסות לצייר בהשראתו.
וכאן טמונה סכנה גדולה – לי. מה אעשה אם הציורים לא ימצאו חן בעיני? סוף טוב הכל טוב: כל ציור שעודד צייר והביא לי לראות – אהבתי. דנו קצת בכמות שלהם, בסדר שלהם, בהתאמה שלהם לטקסט, ציור אחד עודד צייר לפי ציור שלי ולי תצלום שצילמתי, אך בדרך כלל לעודד היתה יד חופשית בנושא הזה, ואני שמחה על כך. יש כאן שני מדיומים – שירה וציור – שלכל אחד מהם חיים עצמאיים, אך יחד הם נותנים ערך מוסף. כמו כל זוג טוב.

אז בראש וראשונה אני רוצה להודות לעודד, שאפשר לי להגשים עוד חלום
ולחברי המשוררים שעזרו לי בעריכת הספר: אורי ברנשטיין, ליאור שטרנברג, רחל חלפי ושמעון בוזגלו, לכם, אנשים יקרים, שבאתם היום ושימחתם אותי ולכל מי שהשתתף בערב.