עודד זידל / יום כיף
לזכר הורי, נעמה ואפרים זידל ז"ל
אוצרת: ענת גורל רורברגר
פתיחת התערוכה: יום חמישי, 10.9.26, ב- 19:00
נעילת התערוכה: 3.10.26
בבית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב
רחוב אלחריזי 9, תל אביב
"להתבונן בתצלום ישן של עצמך או של כל מי שמוכר לך... הרי זה לחוש בראש וראשונה: כמה יותר צעיר הייתי אני (היתה היא, היה הוא) באותה עת. הצילום הרי הוא רשימת המצאי של התמותה"
עודד זידל הוא אמן ירושלמי ותיק וזוכה פרס שושנה איש שלום לשנת 2026.
שפתו האמנותית של זידל, מתאפיינת בהשטחה גרפית, בצבעוניות עזה, בציור אקספרסיבי ובחוט של הומור המשוך על כלל עבודותיו. בין מקורות ההשפעה העיקריים עליו אמנותית ניתן למנות את דיויד הוקני, פרנסיס בייקון ואורי רייזמן.
מהיכרותי איתו, מדובר באדם עם נפש צעירה וסקרנית המחפשת אפיקי ביטוי חדשים ללא הרף. לאחר מות אביו בתקופת הקורונה, התוודע מחדש לאלבומי המשפחה שלו, כעדות היסטורית ורגשית לחיי משפחה שהיו ואינם, וניסיון להחיותם באמצעות ציור של הסצנות המצולמות שנפרשות מול עיניו. בניגוד לעידן ההצפה הדיגיטלי, בו צילום הוא נחלת הכלל וכולנו נתיני אומת הצילום האוניברסלית, צילומי האלבום המשפחתי מדודים יותר. רובם שימשו להנצחת רגעים טקסיים ומקובלים לתיעוד: חגים, בר מצווה, הולדת ילד חדש, טירונים בסיום מסדר המפקד לפני היציאה הביתה לחופשה הראשונה, יום כיף במפעל ועוד.
הציור המחודש של הסצנות המשפחתיות מאפשר לזידל מפגש עם הילד שהיה, עם הוריו הצעירים, אחיותיו וגם עם סבו וסבתו. זידל פותח לנו אשנב לדיון מחודש בעדות היסטורית על החיים בישראל בילדותו. לבוש שונה, מנהגים אחרים, אוירה אחרת, שקו של נוסטלגיה ותמימות נסוכה עליהם.
אין בצילומים הישנים את הזילות המתמדת של הרף העין. תיעוד הנון סטופ של חיינו היומיומיים. איפה היינו ומה עשינו ועם מי. מה אכלנו ומה נאכל. מי הגיע ומי יצא. מה לבשנו ואיפה טיילנו. במקום זה יש ייצוג עוצמתי של אנשים שהצטלמו במשורה ויש והם מבליעים גם איזו אימה לא מודעת מרגע הלחיצה על ההדק. ההנצחה. תיעוד צילומי הוא כמו מוות לרגע, כפי שנאמר ע"י חוקרי צילום רבים, ביניהם סוזאן סונטאג ,שהגדירה תצלומים כ"רשימת המצאי של התמותה". ואכן רגע מצולם אינו חוזר אלינו, אלא אם נבחר להחיות אותו מחדש באמצעות מבטו של המבוגר אל הילד והעתקת המידע ההיסטורי שנחשף אליו בעזרת צבעי אקריליק ומבט עכשוי.
ממש כפי שרולאן בארת' בשעתו גילה מחדש את דמות אמו המתה שצפה אליו מתוך צילומי המשפחה הנושנים, כשהיא בדיוקן זוגי עם אחיה, היא בת חמש והוא בן שבע, והם אוחזים זו בזה חזק, כשברקע בשורת הגירושין שאיימה על שלמות התא המשפחתי שלהם. בארת' מדבר על רגע הזיהוי. יש בצילום ישן זיהוי רב שכבתי. זיהוי היסטורי, זיהוי הנפשות הפועלות, זיהוי עצמי. זיהוי עמוק של ריח, אור, תחושה.
עודד זידל החל לצייר את דמות אביו כדרך להתחבר אליו מחדש לאחר מותו. הוא התחיל מסצנה חגיגית בבר המצווה שלו, בה כל הנוכחים לבושי לבן בהתאם למעמד, והחיוך על פניהם קפוא בזמן בתחושה מאיימת. הוא ממשיך בציורים עם אחיותיו, בחיק הטבע, בטיולים שנתיים. בחופשות קיץ. מצייר את אמו אוחזת באחותו התינוקת, ומתייחס גם לשמחות הנחגגות בגן, כאלו המוכרות לכולנו לעייפה ועם זאת מקבלות מטען מפתיע וחריג. הסתכלות מחודשת שפורעת את סדר האירועים.
במגירה בשולחן העבודה של אביו במפעל שניהל, מצא צילום נשכח של יום כיף במפעל בו צולם אביו עם פועליו בסצנה המעידה על יחסים חמים ומשפחתייים בינו לבין העובדים. הם בבגדי ים והוא לבוש כרגיל, אבל הקשר ניכר. האחווה קיימת. מה שתפס את זידל היא העובדה שאביו בחר לשמור כל השנים את התצלום הזה לעצמו. בציורי האלבום המשפחתי של זידל בולטים החלל השטוח והצבעים העזים, טכניקת הציור של זידל מאפשרת אתנחתא קומית מרצינות הרגעים המצולמים, מהמאמץ להנציח חיים מושלמים, כמו שפעם היה מקובל ונכון.
חלק מהדמויות של זידל נבראות בקו דק וחסכני שאין בו בשר, אבל יש בו ביקורת סמויה על עצם המעמדים החגיגיים והמרגשים, שבמבט לאחור נדמים כמאבדים מעוצמתם הראשונית.
זידל המבוגר מתעמת עם עברו הפרטי, המשפחתי, עם ילדותו בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, ודרך כך גם עם רגשותיו כפרט בתוך ההמולה המשפחתית.
זידל מאמץ קוים והקשרים עכשויים בעיסוקו בעבר. זו דרך מרתקת ליצור משפט שלם ורב זמני על חיי משפחה בכלל ועל משפחה שכזו בישראל של פעם.
נראה שההרפתקה ההיסטורית הזו משאירה מקום לשאלות ופרשנויות מצידו של זידל, לשם כך הוא מגייס הומור, אפילו סרקזם. יש דמויות מעברו הנצפות בעין עכשוית כמזרות אימה. זה יכול להיות מבט לא מובן של גננת המציצה מן הדלת, אסופת צללים של בני משפחה וחברים הנטמעים ברקע במסיבת פורים בגן הילדים ועלולים להיתפס בעין המתבונן כפוטנציאל לאסון שעתיד להתרגש על הנוכחים.
זידל המחדש את ההידברות עם צילומי העבר, חופשי לייצר עבורם הקשרים עכשויים מרתקים וגם אפשרות חיבור לאירועים שאינם בהכרח כרונולוגיים.
עודד זידל מתפקד כאן כאמן המדביק ומאחה פיסות פרומות מקורות חייו, בדרך שתאפשר הסתכלות מחודשת, קבלה והשלמה בין מה שהיה אז למה שקיים ונוכח כיום, היסטורית, אמנותית ורגשית. הוא מחייה מול עיני הצופה מבט שלם יותר על חיי משפחה בכלל ובישראל של פעם בפרט.