עודד זידל https://www.odedzaidel.com צייר Tue, 25 Feb 2020 10:38:22 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=5.3.4 ובחלומי… ינקו https://www.odedzaidel.com/%d7%95%d7%91%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%99-%d7%99%d7%a0%d7%a7%d7%95/ https://www.odedzaidel.com/%d7%95%d7%91%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%99-%d7%99%d7%a0%d7%a7%d7%95/#respond Sun, 07 Jul 2019 00:00:28 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=335 עם לנה זידל

מוזיאון ינקו דאדא

2019

הפוסט ובחלומי… ינקו הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

ובחלומי… ינקו, עם לנה זידל, אוצרת: רינה גנוסוב, מרץ 2019, מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד

מחווה למרסל ינקו, קרטון גלי, דבק פלסטי וצבעי אקריליק, 5 יחידות 116X81 בקירוב כל אחת, 2019

זוג האמנים לנה ועודד זידל הוזמנו ליצור מחווה ליצירותיו של מרסל ינקו המוצגות במוזיאון.

השניים יצרו גוף עבודות המוצג בתוך חלל תצוגת הקבע של ינקו, זאת כחלק מפרוייקט חדש שבו אמנים מגיבים לינקו עם יצירות שיצרו במיוחד  עבור חלל המוזיאון.

קרא/י עוד…

לנה זידל יצרה שני ציורים צבעוניים גדולים בפסטל יבש על נייר, בהם היא מציגה דיוקן עצמי שלה, כשהיא נמה וחולמת על יצירותיו של ינקו המוצגות באותו החלל במוזיאון.
בציור "חלום על מרסל ינקו 1," מתוארת האמנית כשהיא נמה בסטודיו שלה בירושלים, זרועה חובקת את מסכת הקרטון של טריסטן צארה, משורר ממייסדי תנועת הדאדא וחברו הקרוב של מרסל ינקו.  המסכה התלת מימדית, שיצר ינקו עבור המופעים האבסורדים של אמני הדאדא בציריך בזמן מלחה"ע הראשונה, הפכה לדימוי דו מימדי ואקספרסיבי, כשהיא מנותקת מההקשר המקורי של זמן ומקום, וזוכה לחיבוק מנחם ומרגיע של האמנית הנמה. בציור זה שואבת זידל השראה מיצירות של אמנים נודעים נוספים: "שחורה ולבנה" /"המסכה האפריקנית" (1926)של הצלם מאן ריי והפסל "המוזה הנמה" (1909) של ברנקוזי.

בציור: "חלום על מרסל ינקו 2", מופיעים דימויים שהאמנית פירקה והרכיבה מחדש מתוך ציורו של ינקו: "חיות דמיוניות"(1976).  זידל משלבת בציורה דימויים הלקוחים מארכיון הדימויים האישי שלה ומהסביבה הגיאוגרפית בה היא חיה: הזאבים, הם מוטיב אישי שלה ומשמעותו- טיהור, שחרור וקריאה להתחדשות, ובנוסף- מופיעים בציוריה בתי אבן ירושלמים ומבנה כיפת הסלע, מבנה אייקוני המאזכר מצב פוליטי מורכב וסבוך.

זידל מאמצת את הדימויים הגיאומטרים והצבעוניים, המודגשים בקוי מתאר עזים וחדים, שאופיניים לסגנון הציור של ינקו בשנות ה- 60 וה- 70 של המאה העשרים ומופיעים בציורו: "חיות דמיוניות". כמו כן, שואבת האמנית השראה מהתחריט של גויה : "שנת ההיגיון מולידה מפלצות" (1797-1799) , כשהיא מנטרלת את אפקט האימה מיצירתו של  גויה. כך נוצרת יצירה רבת שכבות ועשירה ברפרנסים אישיים ומתולדות האמנות, המרחיבים את משמעות יצירתה של לנה זידל ומעשירים את המחווה שהיא עושה ליצירתו של ינקו. האמנית בוחנת את מידת הרלוונטיות של יצירתו של ינקו עבורה היום, מפרקת ובונה מחדש דימויים מיצירתו ומעניקה להם, בציוריה הסוריאליסטיים, משמעות חדשה ורלוונטית עבורה.

עודד זידל יצר חמש מסכות צבעוניות גדולי מימדים מלוחות קרטון בהשראת המסכות שיצר ינקו. זידל מציג מעין קרנבל מסכות צבעוני ונאיבי מחד, בו דימויים כמו כדורים פורחים משמשים כעיניים ושיער מתואר בצורת עננים, ומאידך, חלקיםאחרים המרכיבים את המסכות הם אלמנטים תעשיתיים ועירוניים, כגון אנטנות, פנסי רחוב או כבישים.

העיסוק בנופים אורבנים ותעשייתים מאפיין את יצירתו של עודד בשנים האחרונות, והוא מושפע מיצירתו הטרום סוריאליסטית של הצייר ג´ורג´יו דה קיריקו ומהעיסוק בנופים עירוניים ותעשיתיים של האמן פרננד לג´ה. מבחינה סגנונית, מקיים זידל  ביצירתו שיח עם האבות המייסדים של הציור המופשט הגיאומטרי: מלביץ´, ליסיצקי ומונדריאן. 

המפגש  של עודד זידל עם השירה האוטומטית של אמני הדאדא בכלל ושירתו שוברת המוסכמות של צארה בפרט, היוו מקור השראה להתבוננות אחרת בנושאים המעסיקים אותו, ואפשרו לו לשבור את הכלים, לחגוג את חופש היצירה וליצור מסכות שיש בהן הכלאה של תווי פנים, נופים ואובייקטים שונים הלקוחים מעולמות אחרים. כך הופכות המסכות העכשוויות של עודד  זידל ליצירות ברוח הדאדא והסוריאליזם, והן מתאפיינות בקלילות, בערעור הקיים, באבסורדיות, בהומור ובילדותיות. 

שם התערוכה: "ובחלומי …ינקו"  הינו ציטוט משם האפיזודה: " ובחלומי…עורבים" מתוך סרטו של הבמאי היפני הנודע אקירה קוראסוואה: "חלומות" (1990). באפיזודה זו יוצר הבמאי מחווה ליצירתו של האמן  הנערץ עליו ואן- גוך, מחווה הבא לידי ביטוי בשוטטות  וירטואלית בתוך ציוריו עשירי הצבע והמרקם של הצייר ההולנדי.

התערוכה שלפנינו היא חוליה בשרשרת השפעות, מחוות וציטוטים המאפיינים את תולדות האמנות הפלסטית והאמנויות האחרות. היא בוחנת את מידת  הרלוונטיות של המבט המופנה אל אמני העבר ומלמדת עד כמה יצירת מחווה מעשירה ומעמיקה את יצירת האמנים העכשוויים היוצרים אותה.

בעקבות המפגש עם יצירותיו של ינקו ספגה לנה זידל את הרוח האבסורדית הדאדאיסטית ואת הקדרות הסוראליסטית והעיסוק האובססיבי בחלומות ובתת-מודע. בהשפעת המסכות שיצר ינקו, מפרק עודד זידל את הנופים התעשיתיים והאורבניים חמורי הסבר, המאפיינים את יצירתו, למרכיבים מלאי חן והומור ושותל אותם בסדרת מסכות הקרטון המוצגות בתערוכה..

הדיאלוג בין  גוף העבודות של לנה ועודד זידל לבין יצירתו של ינקו מקבל משמעות עמוקה אף יותר מתוקף הצבתו של גוף זה בתוך חלל תצוגת הקבע של מרסל ינקו במוזיאון,  כחלק אינטגרלי מהתערוכה המוקדשת ליצירתו.

רינה גנוסוב, אוצרת      

מרסל ינקו בצעירותו

מרסל ינקו, חיות דימיוניות, שמן על בד,116X81, 1976

לנה והציור חלום על מרסל ינקו 1, פסטל יבש על נייר 151X85, 2018 מתוך התערוכה

הפוסט ובחלומי… ינקו הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%95%d7%91%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%99-%d7%99%d7%a0%d7%a7%d7%95/feed/ 0
ריבועים https://www.odedzaidel.com/%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%95%d7%a8%d7%9e%d7%95%d7%aa/ https://www.odedzaidel.com/%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%95%d7%a8%d7%9e%d7%95%d7%aa/#respond Sat, 06 Jul 2019 00:00:36 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=205 2019

הפוסט ריבועים הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

ריבועים, אקריליק על בד 2019

הפוסט ריבועים הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%95%d7%a8%d7%9e%d7%95%d7%aa/feed/ 0
האמן ומשפחתו https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%95/ https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%95/#respond Sat, 06 Jul 2019 00:17:52 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=338 אגריפס 12
2018

הפוסט האמן ומשפחתו הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

עודד זידל – ציורים 2018-19, אוצרת: אורנה נוי לניר, פברואר 2019, גלריה אגריפס 12, ירושלים

בציור הדיוקן העצמי, הצייר עוצם את עיניו, השתקפותו מוסטת מעט, הקשב מופנה אל קולות מהדהדים מתוך צדף, אין לדעת אם אלה קולות של רוח, או גלים רחוקים, אולי תהודה למשהו שנאצר בו וכעת נלחש באוזנו מעורר קשרים סמויים. מאחור ממוסגרת תמונה בצבעוניות עזה וכורסא אפורה מצדו האחד, מדפי ספרים ומסגרת של דלת מצדו השני, האם היא פתוחה או סגורה? בקו ירוק היא משרטטת ריבוע בהקצרה ויוצרת חלל בעל נפח. צורתו של הצדף שולחת זרועות, פולשת בזרותה למרחב הציור על קוויו ומשטחי הצבע המובהקים שלו. זהו ציור שונה למרות שהוא ממשיך את אופן הטיפול במשטחי הצבע והקווים, ה'אחרות' כמו מציעה קריאה שונה בתערוכת היחיד הזו, שתחום היקפה הוא פרק הזמן בו נעשו הציורים.

קרא/י עוד…

הציורים בתערוכה נחלקים לשניים, כשלהמשך העיסוק באתרים ונופים תעשייתיים ריקים מאדם, מצטרפים ציורים המבוססים על צילומי "סלפי" של קבוצות חברים ומשפחה. במרחב הציורי, צילום ה"סלפי" יוצר פעולה שבה כמו בציורי הפנורמה, נקודת המבט היא גורם מארגן, המכנס את הדימויים ועורך אותם אל תוך המסגרת ועל מישור התמונה לכדי ציורים דוברי שפה משלהם,נפרדת מסימול וייצוג.

כך אל מול האתרים האיטיים והסבילים בהם נמסכת בדידות ואבק דק של שוליים, נכנסים מפגשים מהירים ושוקקים של אירועים חברתיים שאותם מחוות הצילום עוצרת לרגע קצר והגם שהמתועדים מרוכזים בבבואתם מורגש קשר מחבר המצויר בהומור חומל ובפלטת צבעים המשתנה בהתאם. קריאה חדשה יכולה לעלות לנוכח הציורים הפנורמיים שצמצום הפירוט והתיחום, נראה כמדמה מקומות ונופים פנימיים,
בהם הבדידות אינה אלא שקט.

ניתן לראות זיקה לציירי האוונגרד הרוסי בהם אלכסנדר רודצ'נקו, אל ליסיצקי וקזימיר מלביץ, בפירוק ובנייה מחדש של דימויים המסוגננים בצורות גיאומטריות ואף יותר לזרם הפרסיסיוניזם האמריקני, מהם הציירים רלסטון קרופורד וניילס ספנסר שתיארו אזורים אורבניים ומבני תעשייה מעוצבים בצמצום גיאומטרי, אלה גם אלה בהשפעה קוביסטית מובהקת. אדוארד הופר שהדמיון בציורי אזורי התעשייה הנטושים עולה ומתקשר מאליו לציוריו של זידל, פעל לצדם מתוך היכרות עם זרם הפרסיסיוניזם, התעקש להצהיר, למרות שציוריו יוצרים הלך רוח של ניכור ומלנכוליה, שנפילת אור השמש על בניינים ודמויות היא זו שמעניינת אותו ולא סימבוליזם כלשהו. אור השמש המקומי הצורב, מעסיק את זידל ומופיע כפיגמנט הספוג בדברים ומזכיר את אורי רייזמן במשטחי הצבע ובחללים הרוויים השקולים ומתפקדים כדימויים בציורי הנוף, כמו בדיוקנאות.

בציורים זידל ממשיך את דרכו, בה הוא נוטל לעצמו חופש כמעט מתריס שלא לפעול בתוך השפה הציורית על פי כלליה, כך שהנראה בה מנכר את המוכר ומעלה שאלות בנוגע לצורה ולצבע, לתקינות, להגדרת חלל ולמכלול, הן נשארות פתוחות ומזמינות את הצופה לדיאלוג. קיר צהוב זורח ומלוא שמים מתכהים נושקים לקו האדמה, כתם שמלה ירוקה לידה חלל מתמצק. ציורים.

אורנה נוי לניר, אוצרת

משפחת האמן, תערוכה קבוצתית עם לנה זידל, בן סיימון ויוסי וקסמן.
אוצרים: לנה זידל ויוסי וקסמן, מאי 2018, גלריה אגריפס 12, ירושלים.

מהו דיוקן משפחתי? האם זאת תמונה משותפת של בני משפחה גרעינית אחת? ואולי דווקא לא? לרוב, כשאנחנו חושבים על דיוקן משפחתי, מיד צצים ועולים בעיני רוחנו תצלומים מהעבר הקרוב או הרחוק שלנו: סביב שולחן החג, בטיול בטבע, על חוף הים, בבית הסבא והסבתא ועוד ועוד.

ומהו הדיוקן המשפחתי האולטימטיבי? – האם זו תמונה שהפכה למעין אייקון בחוג המשפחה, זו שעברה מהשלב הבנאלי, היומיומי, אל השלב הקדוש של הנצח? האם אלו אותן התמונות שהתגלגלו אלינו מבית הסבים שלנו, תמונות שהיו תלויות דורי דורות בסלונים של המשפחה?

ואולי אלו תמונות קמאיות יותר, שבטיות יותר, כמו אלו המתארות סצנות התהוות של שבט חדש, עם חדש, או דת חדשה? הרי אין משפחה אולטימטיבית יותר וקדושה יותר – ומצוירת יותר! – ממשפחת מרים ויוסף מנצרת, משפחה שעברה גלגולים רבים כל כך, ולבשה פנים רבות כל כך. כולנו זוכרים את סצנת הלידה באבוס, או את סצנת הצליבה בגולגולתא. תמיד יהיו שם האב, האם והבן. וברבות הימים יתווספו למשפחה הגרעינית הזאת גם דיוקנאותיהם של תורמי הציור – לרוב מחוץ לתמונה, מימין ומשמאל, כמו היו מבקשים להיות אף הם בני המשפחה הזו, או לפחות להתבשם בקדושתה.

בתערוכה "משפחת האמן" ארבעה ייצוגים לתפיסת דיוקן המשפחה:

לנה זידל- בחרה להושיב את משפחתה בתוך ציור שציירה לפני 12 שנים, בסצנה פנטסטית המתרחשת ברחובות ירושלים העתיקה, כשלצד עליבות וליכלוך הרחוב נראים חומרי הציור של האמנית – גירי פסטל ותרסיסים. האם משפחת האמנית היא בעצם המשפחה הקדושה? לנה-מריה עומדת מאחור עם עציץ שאולי רומז על רוח הקודש, ולפניה עודד-יוסף האב ונטע-ישו הבת. בציור נוכחים גם זאבי הנפש של האמנית האם, מתרפקים על האב ועל הבת, כאילו ביקשו מבני המשפחה לחוש באצבעותיהם את חיבוטיה של האמנית בפרוותם השחורה.

בן סיימון- הושיב דמויות שאינן בני משפחתו, אלא דמויות שנולדו על הבד ממש, סביב שולחן חגיגי בסוכה, בסצנה סימטרית המזכירה מאוד את סצנת הסעודה האחרונה הנוצרית. האמן יצר דמויות אנשים שאין ביניהן קשר משפחתי, שאולי כך יוכלו הצופים לראות את עצמם באנשים הללו, כאילו היו הם חלק מאותה משפחה מצוירת. האם זו סוג של משפחה אוטופית?

אצל עודד זידל דווקא היומיומי מונצח, בסצנת "סלפי" אופיינית, בה אם המשפחה מושיטה את הטלפון הסלולרי קדימה ומנציחה את הרגע המשפחתי שתכף יעלה לעמוד הפייסבוק של שלושת הנוכחים בציור: האם לנה, האב עודד והבת נטע. האם זו התרסה? ואולי זה דווקא חמלה? ואולי יש כאן דיאלוג עם ציור "המשפחה הקדושה"
של אשתו לנה?

יוסי וקסמן- בחר לתלות שמונה דיוקנאות כמו באלבום משפחתי, אלבום המייצג לכאורה את שלבי התהוות המשפחה: חתונה, לידה, ילדות, נעורים, זיקנה. מעגל החיים שנוצר בתוכו את החולין, אבל גם את הרגעים "הקדושים" לכאורה. אבל למה הכלה בוכה? ולמה הילד מול נרות החנוכה מחמיץ את פניו?

יוסי וקסמן, אמן ואוצר

הפוסט האמן ומשפחתו הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%95/feed/ 0
דמדומים תעשייתים https://www.odedzaidel.com/%d7%93%d7%9e%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%aa%d7%a2%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%99%d7%9d/ https://www.odedzaidel.com/%d7%93%d7%9e%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%aa%d7%a2%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%99%d7%9d/#respond Mon, 01 Jul 2019 06:01:46 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=530 עם שרון רז
אגריפס 12
2017

הפוסט דמדומים תעשייתים הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

דמדומים תעשייתיים, עם שרון רז, ספטמבר 2017, גלריה אגריפס 12, ירושלים

דמדומים תעשייתיים, 9 יחידות, 40X40 כל אחת, אקריליק על בד, 2017

כשראיתי את הציורים של עודד זידל בפייסבוק התאהבתי מיד-
בגלל הנושא: אתרים תעשייתיים שכמותם אני מצלם בעצמי שנים,
ובגלל צורת הצגתו: בציורים גולמיים, חזקים, גופניים ומדממים,
בהפשטה, פרוק ובניה מחדש של מבנים, צורות וצבעים.

קרא/י עוד…

אם אני הייתי מצייר, אלה היו הנושאים שלי.
גם אני הייתי משתמש בצילומים ויש להניח שאופן הביטוי היה דומה.
אצלי אולי זה היה יוצא קצת יותר מדויק, יותר תחום ויותר אדריכלי.
אמי זכרונה לברכה חשבה פעם שאולי אהיה רוקח,
בגלל הדיוק והפדנטיות שלי.
נעשיתי אדריכל ובהמשך צלם שמתעד מבנים גוססים
וגם אלה קשורים למבט, פרופורציות, דיוק, חוש מידה.

נמשכנו האחד ליצירותיו של השני וכך נפגשנו.
החיבור היה מיידי ולא מפתיע גם ברמה האנושית.
חיבור של שני אנשים יצירתיים, מכונסים.
שתי נפשות הנמשכות לסביבות מוזנחות, שרוב הבריות
אינן מחשיבות כמשהו שראוי בכלל להתעכב עליו,
סביבות המחביאות בתוכן תאונות,הפתעות,
צמתים בהם נפגשים צורות וצבעים, מפגשי חומרים ומפגשי יש ואין
היוצרים צירופים שממש מתחננים ש”יגזרו” אותם אל הבד
או אל נייר הצילום. יש במראות הללו מסתורין, אפלה,
גסיסה וגורל לא נודע בצד תמימות ורוגע.

דמדומים תעשייתיים הם גם דמדומים של גורל, של דחיקה, של עכשיו מהיר,
ישן מול חדש, מדינה המשנה את מאפייניה ויחסה לכל ובמהירות.
הדמדומים הם רב מימדיים, בנפחים ובחללים, בצורות דו ותלת מימדיות,
בין הכרה להזייה, בין שקט לרעש, בין צרימה להרמוניה, בין ראש ללב
בין בטן לעין ויד, בין שני יוצרים בגילאים אחרים, מרקעים שונים,
מתחומים אחרים ומערים שונות ולבסוף ומלכתחילה הכל מתחבר.

שרון רז

שרון רז הוא צלם, אדריכל, בלוגר, חוקר סביבה עצמאי המסייר,

מחפש ומתעד מבנים ותיקים ונטושים. מרצה ומציג בחללי תצוגה,
בחוגי בית ובמרחב הוירטואלי.

עודד זידל הוא צייר העוסק גם בצילום, רישום והדפס.
ציוריו מבוססים על צילומים של נופים תעשייתיים,
ואתרי בניה באזור מגוריו.

הפוסט דמדומים תעשייתים הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%93%d7%9e%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%aa%d7%a2%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%99%d7%9d/feed/ 0
חצר המפעל https://www.odedzaidel.com/%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%94%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%94-%d7%97%d7%a6%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%a4%d7%a2%d7%9c/ https://www.odedzaidel.com/%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%94%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%94-%d7%97%d7%a6%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%a4%d7%a2%d7%9c/#respond Fri, 05 Jul 2019 09:20:58 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=309 אגריפס 12
2014

הפוסט חצר המפעל הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

חצר המפעל, אוצרת: לנה זידל, אפריל 2014, גלריה אגריפס 12, ירושלים

חצר המפעל היא סדרת ציורי אקריליק של עודד זידל המזמינה להתחבר ולחוש את הדופק של פרברי העיר. הסדרה עוסקת במוטיבים אורבניים ומהווה עדות פיוטית המורכבת מפיסות פזל חידתיות, המיכילות אלמנטים של מופשט גיאומטרי לצד ציור נוף ריאליסטי אקספרסיבי.
קרא/י עוד…השפה הציורית המוזיקלית מהדהדת נופים תעשייתיים ובנויה ממשיכות מכחול תזזיתיות, מחלוקת שטח חדה ומחיבורים בין הקונקרטי והמוכר לבין קומפוזיציות מופשטות. הציור של עודד זידל מקיים שיח עם רוחות הרפאים של האבות המייסדים של הציור המופשט: מלייביץ’,ליסצקי, פולוק ומונדריאן. רישום בצבע, ביד חופשית, מתחלף במפתיע במשטחים סטטיים חלקים. הסדר הופך לכאוס ולהפך. קטע של הציור מתאר פינה בחצר המפעל ולידו משטח צבע מופשט המורכב מכתמים ונזילות. רגע אנו מסתחררים בתוך האקספרסיה של קווי הרישום ובמשנהו נתקלים במלבן אפור, קר, עם קצוות חדים.  המעברים הללו, מכניסים לציור אנרגיה של קצב ותנועה. זהו ציור שמכיל שני צירים מנוגדים: מצד אחד  זהו ציור הבעתי, מלא רגש, ומהצד האחר מדוד, מחושב ולעתים אטום ומרוחק. לעתים נדמה, שהשיטוט בין הדימויים יכול להימשך לנצח. ללא התחלה וסוף… לאן כל זה מוביל? אל עולמו הפנימי של האמן שבנוי כמבוך אורבני? אל האמן שמשחק בקוביות הלגו? לעתים נדמה שהנה, ממש בציור הבא – נמצא את התשובה…אך – לא! ההרהור והסחרור ממשיכים ונמשכים… אין לאן לברוח. הנופים ריקים מאדם. הדימויים חוזרים על עצמם שוב ושוב בשינויים קלים. מבוך ללא מוצא? מעגלי הסדרה כאנלוגיה למעגלי החיים?…חידת זן…? החזרתיות, והמנעד המצומצם של הנושאים מהדהדים את שפת הקומיקס העכשוויות וגם סדרות של ציורים  מהרנסנס המוקדם המתארות אפיזודות מחיי הקדושים, אלא שכאן אין טקסטים והגיבורים אינם בני אדם אלא חללים, מבנים ,משטחים, קירות וחפצים דוממים.  ואולי סדרת חצר המפעל היא בעצם, מנטרת החידה האורבנית, שתוביל בסופו של דבר להארה? לו הייתי צריכה לתרגם את שפת הציור של עודד זידל למילים זה אולי היה נשמע כך: קו, ריבוע תכלת, מלבן אפור, משולש, זיגזג, מלבנים לבנים, מלבנים שחורים, מריחה, משיכה, קווים-קווים, פס צהוב, פס שחור, פס חום, מלבן ורוד, קווים שחורים בצבע חלודה, כתמים צהובים, חיתוך חד, חיתוך רך, משולשים ירוקים, מעברים טונאליים באפור, קווים תזזיתיים מחירים, נגיעות קלות, נגיעות מוקפדות, הדגשה מכוונת בשחור, הדגשה חופשית בצהוב, מחיקה, נזילה, טפטוף… ה א ר ה…! לנה זידל, אוצרת

הפוסט חצר המפעל הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%94%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%94-%d7%97%d7%a6%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%a4%d7%a2%d7%9c/feed/ 0
חיתוכי עץ https://www.odedzaidel.com/%d7%97%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%9b%d7%99-%d7%a2%d7%a5/ https://www.odedzaidel.com/%d7%97%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%9b%d7%99-%d7%a2%d7%a5/#respond Thu, 04 Jul 2019 14:29:34 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=353 2010

הפוסט חיתוכי עץ הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

Untitled, Woodcuts, 2010, 8 pages, 28X36 each

הפוסט חיתוכי עץ הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%97%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%9b%d7%99-%d7%a2%d7%a5/feed/ 0
אספלט, ברזל, בטון https://www.odedzaidel.com/%d7%90%d7%a1%d7%a4%d7%9c%d7%98-%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%9c-%d7%91%d7%98%d7%95%d7%9f/ https://www.odedzaidel.com/%d7%90%d7%a1%d7%a4%d7%9c%d7%98-%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%9c-%d7%91%d7%98%d7%95%d7%9f/#respond Wed, 03 Jul 2019 14:37:36 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=365 גלריה אלה
2008

הפוסט אספלט, ברזל, בטון הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

אספלט, ברזל, בטון, אוצרת: אלה קליר-אריאל, פברואר 2008, גלריה אלה, ימין משה, ירושלים

חצרות מפעלים, אתרי בנייה, מגרשי גרוטאות, מיכלים ומשאיות, פחים צינורות וקרשים. עודד זידל מצייר את החצר האחורית של הנוף העירוני. לא נופי טבע ולא נופי עיר ‘מתורבתים’, אלא אזורי שוליים, פינות זנוחות ומקומות שאנו חולפים על פניהם כמעט מבלי לראותם. הציור מתבסס כמעט תמיד על צילומים שצילם ומשמשים לו כסקיצה ראשונית. בתהליך העבודה מתפרקים הנתונים שבצילום ונבנים מחדש – פרטי נוף מיטשטשים, חלקם נעלמים, עד כי לעתים נותר קשר רופף בלבד בין הציור לבין הצילום ששימש לו נקודת מוצא.

קרא/י עוד…

כל הציורים ריקים מאדם או בעל חיים. מבחינה זו ניתן לראות בציוריו של עודד חוליה הנובעת, בדרכה הייחודית, מציורי העיר הריקים והאימתנים של דה קיריקו האיטלקי, ומציורי החללים הריקים, עם חלוקת השטח הדומה של הופר האמריקאי, אשר אף אמר: “תמיד חדר ריק היה עבורי אתגר… כיצד נראה חדר ריק כשאף אחד לא נמצא בו… ההיעדרות יכולה להעיד על נוכחות”. בציוריו של זידל אין ניכור, האדם החסר נוכח, והמשאית, הטרקטור או המנוף, עמדת השמירה והאור בחלון הם עדות לקיומו ולהימצאותו בשטח. מבחינה זו אפשר לחזור חמשים שנה לאחור, אל ציורי הכלים החקלאיים שצייר אברהם אופק בקיבוץ – תמיד ללא אנשים. הגרוטאות כנושא בחלק מן הציורים, ההתייחסות אל הנוף כאל גיבוב מקרי של עצמים וההישענות על צילומים מזכירים את רישומי הערימות של לארי אברמסון.

הבחירה השרירותית, הסתמית לכאורה של הנושאים, הופכת את הציור עצמו לנושא וממקדת את הצופה בשפת הציור, במבנה, בצבעוניות, בחלוקת השטח ובפעולת הציור. יש בציוריו של עודד חום, יש קרקע מוצקה ויש שמיים, יש אור יום או אור פנסים בלילה. אך לא מדובר פה בנוף פסטורלי כי אם במקומות של בנייה ותעשייה, שהקסם בהם טמון  בדינאמיות ובהפתעה, ממש כמו ביצירה האמנותית עצמה. בשפה תמציתית, ובמריחות צבע דשנות הוא יוצר משטחי צבע אחידים. בציורי היום הצבעים מוארים ומסנוורים ונראים במלוא עוצמתם, עד כי אפשר לחוש בחום המתעצם מצינורות המפלט של הדחפורים והמלגזות. בציורי הלילה, הפנסים מאירים ויוצרים מראה דרמטי מקיר של מבנה, מדלת או מחלון, והחושך מכסה על האבק, על השומר העייף שבפנים, על הפסולת ועל האדמה המוכתמת בזפת.

אלה קליר-אריאל, אוצרת

12 ציורים מתוך התערוכה, בלא כותרת, אקריליק על קרטון 40X30 כל אחד, 2006

תמונות מפתיחת התערוכה, פברואר 2008, גלריה אלה, ירושלים.

חול, חצץ ומלט, אוצרת: מוניקה לביא, אוגוסט 2006, גלריה על הצוק, נתניה

עודד זידל מציג ציורים והדפסים שיצר בשנתיים האחרונות. בפורמטים שונים, ציוריו והדפסיו משרטטים את שולי האזורים האורבניים, אזורי תעשייה ואזורי בנייה, ובהם מערבלי בטון, מנופים, מבני תעשייה, טרקטורים [או דחפורים], משאיות וכן מראות עירוניים שונים – חזיתות בתים, פנסי רחוב, כבישים ומכוניות.

קרא/י עוד…

סגנון ציורו של זידל מתאפיין במשיכות מכחול מהירות, רחבות, מדויקות מתוך דחיפות, הנאה וביטחון. במידה רבה, הציור הוא הנושא. גוני הצבע, סוגי הקומפוזיציה, השליטה ברזי הפרספקטיבה – כל אלה באים לידי ביטוי. עבודותיו של זידל מתכתבות עם סגנון הציור הישראלי בראשית שנות ה-80, ובפרט עם ציוריהם רווי הצבע של גבי קלזמר ויצחק ליבנה, שפרצו לחלל הציור הישראלי לאחר שנים של יובש מושגי. לכאורה מדובר באנכרוניזם, אלא שלמעשה מדובר בפעולת גילוי. זידל, כעת בשנות ה-40 לחייו, החל לצייר לפני כשלוש שנים ומאז לא הפסיק. מעניין לעקוב אחרי התהליך של מי שלמד עיצוב גראפי בבצלאל בשנות ה- 80, וכעבור 20 שנה שב למחלקה לאמנות ולמורים שלימדו שם. את נקודת ההתחלה, שבה מתחילים לצייר, ניתן לבחור. סיבוב שני מתברר כאפשרי ומדובר בבשורה אופטימית לכל מי שמהסס לקפוץ לבריכת האמנות.

התאורה היא מוטיב בציוריו של זידל. בין אם טבעית או מלאכותית, מאור השמש או מפנס הרחוב, התאורה נוכחת כל העת. מהתאורה נגזרים הצללים, ומשחקי האור והצל יוצרים דרמה בתוך נופיו של זידל. תחושת הדרמה שעולה בהדרגה מתוך הציורים מתחדדת לנוכח היובש שבו הם מצוירים ותחושת האגביות כביכול של נושאי הציור. זאת משום שזידל יוצר דרמות מבלי להיות דרמטי. הוא מצליח לגעת בבדידות מבלי לגלוש לפאתטיות ועוסק במוות מבלי לומר עליו דבר במישרין

הדמות האנושית חסרה לכאורה. נופיו של זידל הם תפאורות חסרות שחקן ראשי, וניכרת בהם תחושת ואקום ומתח, שגואה מתוך הנופים הנטושים. אלא שנוכחות אנושית חודרת אל הציורים באמצעות רמזים פורמליסטים. למקצת הציורים נבחר פורמט רוחבי צר וארוך, והתוצאה היא תחושה מעט קלאוסטרופובית, מאיימת ואף מורבידית. אם המאונך הוא אות לחיים, המאוזן הוא סוג של מוות. הפרספקטיבות המכונסות מזמינות את הצופה להתכנס פנימה אל תוך הציור, ובו בזמן דוחקות שישאר בחוץ שמא ילכד בין קירות, גדרות, חומות וחזיתות מבנים שלא יאפשרו לו להגיע אל האופק. בציוריו של זידל השמיים כמעט תמיד נוכחים, בהירים ומוצפים אור, או כהים, מאיימים ורובצים על הציור. בדרך כלל הדרך אליהם חסומה. הציורים חותרים להגיע אל השמיים ולשם נמשך מבטו של הצופה, אלא שהשמיים הם משאלה בלתי אפשרית. בדרך לשמיים, שצבעם יוצר את מצב הרוח של הציור, תמיד ניצב מכשול. הדרך איננה פנויה ואי אפשר להתקדם עד לקו האופק. מרחבי השמיים הם המקום הרחב, הפתוח, הנושם של הציור, והם ניתנים בלגימות קצרות.

ציוריו של זידל מקורם בצילום. זידל מצלם את האתרים ולאחר מכן מתרגם אותם לציורים.  מעניין לעקוב אחר תהליך שמאפשר לצופה להתבונן בפרשנות שמציע האמן למציאות. זידל מנקה מהמציאות את הפרטים והטקסטורות, משנה את הקומפוזיציה, עושה מניפולציות ב”דבר האמיתי” למען ניקיון חזותי שגובל בהפשטה. הניקיון שעושה זידל בנופים, התעלמותו מהדמות האנושית, תמצוּת הצורות, השימוש בבריסטול ובאקריליק, כל אלה חושפים ממש כפי שהם מסתירים. ומשלל הנופים, השמיים, אזורי התעשייה והמבנים העירוניים עולה תחושה חדה של ישראליות: משהו צחיח, חסר יופי במובן המקובל, שאינו סובל עודף רגש וחותר  לתכליתיות.

מוניקה לביא, אוצרת

רוממה-תלפיות, אוצר: דורון ליבנה, דצמבר 2008, גלריה אגריפס 12, ירושלים

אחד הציירים האימפרסיוניסטים אמר פעם על גוגן: “אני לא יודע למה צריך לנסוע לטהיטי כשאפשר לצייר כל כך יפה ב-באטיניול”. באטיניול היה בפריס כמו רוממה, תלפיות בירושלים אכן בעודד – כדבריו – יש משקע אימפרסיוניסטי מובהק. את האתרים שהוא מצייר הואחי באופן קיומי,אקזיסטנציאלי, לא כמו תייר. הנופים של עודד אינם שכיות תמונה, אינם פיקטורסקיים.

קרא/י עוד…

סזאן (פוסט-אימפרסיוניסט אמנם) צייר שוב ושוב את הר סן ויקטואר; מונה צייר את הגן שלו בז’יוורני, רנואר צייר מסיבות שייט על גדות הסיין. כך רשם ג’אקומטי את פריס. הנופים האלה לא היו לציירים הללו בגדר “חוץ”: לא טהיטי,לא פסגות ההרים של קספר דוד פרידריך ולא נופי הים הסוערים של טרנר. האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים לא עמדו  ל נ ו כ ח  סביבותיהם; הם הפנימו אותן כיוון שחזרו אליהן עוד ועוד, וציירו אותן במישרין, על הבד, בשעות האור, ללא רישומי הכנה, ללא שכבות-מצע ושכבות-ביניים של תזגיג, כפי שהיה נהוג עד אז.  כך, על כל פנים, נעסו הציורים האימפרסיוניסטיים ה”קלאסיים”. התמונה האימפרסיוניסטית לא עמדה בין הצייר לבין סביבתו, היא לא היתה שחזור הסביבה (כפי שהיו,למשל,נופי ונציה ולונדון של קנאלטו) ולא הצגה רומנטית של כוחות טבע; הציור האימפרסיוניסטי היה יותר כמו טביעת-החותם של הסביבה על בד-הציור.
זו היתה דרך ההתרשמות – IMPRESSION התרגום המילולי של המונח הלועזי הוא “לחיצה”, “הטבעה”,
”טביעת חותם” זו היא משמעות המונח העברי “רושם” ומכאן: “רישום".

עיקר האימפרסיוניזם הוא הצבע וגם כאן הולך עודד בעקבות האימפרסיוניסטים. בשונה מהם, משיכות המכחול שלו אכספרסיוניסטיות באופיין, הצבע שלו יוצר אווירה ותאורה כללית קצת יותר משהוא מוסר את הצבעוניות המדוייקת של המושאים. הבדל עמוק יותר נמצא בבחירת אתרי הציור. האימפרסיוניסטים ציירו סביבות מיטביות, מעוררות אופטימיות, שמבטאות את מהלך החיים השליו, את “הטבע” במובן החיובי, האידילי (NATURE נגזר מלשון “לידה” ו-“צמיחה” בלטינית); ואילו באתרים של עודד נוכח המאוים, הריק, המנוגד לרווחת-הגוף ולמשך-החיים הפורה והבונה. עודד מראה את האלימות, על דרך מהפכת התעשייה, שהאדם השית על “הטבע”. בציוריו יש מה שהגוף אינו יכול לשאת בתנועתו החופשית, בנשימה. כאן אין שיט רוגע על מי נהר שקטים, אלא עקבות פעולתם של דחפורים. אלה הם נופי “ארץ הישימון”, שיירי הציוויליזציה וחורבותיה, שהותיר האדם על סביבו. הנוכחות האנושית כאן היא זו של נטישה ולא של הצטרפות והזנה הדדית של האדם וסביבתו. לפנינו איפוא נופים שכוחים. שכחה זו היא שמתהווה לנגד עינינו בציורים של עודד.

מה שנשאר בנופים שלו הוא מחסות ארעיים ואמצעי הגנה – ואמצעי חיתוך הסביבה וביתורה כגון גדרות, רשתות, מיכלים, מכולות, מבנים באמצע תהליך בניה או לפני הריסה, ואתרים תעשייתיים ריקים מנוכחות אדם.

בסופו של דבר, המסר האימפרסיוניסטי העיקרי הוא האינטימיות של אדם בתוך מה שהוא רואה – אינטימיות בניגוד להיזכרות ולהנצחה – ותחושת האינטימיות עולה גם מהציורים של עודד – רוממה ותלפיות הן שכונות שעודד עובר בהן כמעט מדי יום אלא שההבדל הוא זה: האינטימיות האימפרסיוניסטית היא אינטימיות של בן-הבית בסביבתו, שהוא משגשג בה ואילו בציור של עודד אין שום דבר הראוי לכינוי “בית”. זוהי אינטימיות של נווד, של חסר-בית, הנע ונד כמו קין שבנה את העיר הראשונה לאחר שגורש מקדמת עדן.

דורון ליבנה, אוצר

הפוסט אספלט, ברזל, בטון הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%90%d7%a1%d7%a4%d7%9c%d7%98-%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%9c-%d7%91%d7%98%d7%95%d7%9f/feed/ 0
פני השטח https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%a6%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d/ https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%a6%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d/#respond Tue, 02 Jul 2019 12:35:04 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=341 אגריפס 12
2012

הפוסט פני השטח הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

ארבעה קירות, וריאציות על נושא אורבני, תערוכה קבוצתית עם לנה זידל, בוריס יוחבץ וטנו סואוסטר 
אוצרת: לנה זידל, נובמבר 2010, גלריה אגריפס 12, ירושלים

הצופים – מחווה לקזימיר מלביץ', 12 יחידות, 40X40 כל אחת, אקריליק על בד, 2010

התערוכה עוסקת במרחבים אורבניים דרך מבטם של ארבעה אמנים
וכוללת נופים וסצנות דמיוניות ובעלות אלמנטים פיגורטיביים בעבודותיהם של לנה זידל וטנו סאוסטר, דימויים סימבוליים אצל בוריס יוחבץ, וציורים מסוגננים על גבול המופשט אצל עודד זידל.

קרא/י עוד…

בעבודותיה של לנה זידל מופיעה עיר רדופת רוחות זאבים, המגיחים ספק כאות אזהרה, ספק ככוחות טבע שאמאניים ומעוררים את רחובות העיר מתרדמתם. האפקט שנוצר כתוצאה משימוש בצבעי הזהב וצבעי הגיר מזכיר ציורי פרסקו מתקופת הרנסנס המוקדם והופך את עבודותיה למעין איקונות מודרניות.

במבט חטוף נראות עבודותיו של בוריס יוחבץ תמימות ורכות; הן מטעות את הצופה במראן ההרמוני, בצבעוניותן המעודנת ובקווי המתאר הרכים. אך למעשה מתחת כל אלה מסתתרים מסרים פרובוקטיביים, פוליטיים וארוטיים מתריסים, ביקורת חברתית נוקבת, ודימויים של חוצנים ומפלצות. התוצאה היא ניגוד מפתיע בין חריפותו של התוכן לבין אופן הטיפול הרך.

בעבודותיו של טנו סואוסטר משתקפת עיר שברחובותיה משוטטים צללים של חרקים, מגדלים ועמודי חשמל החותכים את קו הרקיע כמפלצות מכניות. המתח המתקיים בעבודותיו הוא בין ישן וחדש: בין הדימויים של עיר עכשווית לבין דימויים ארכיטיפיים עתיקי יומין; בין טכניקות רישום קלסיות לבין תקריבים וחיתוכים בלתי צפויים בקומפוזיציות.

 המיצב הציורי של עודד זידל שואב את השראתו מציור קונסטרוקטיביסטי מראשית המאה ה־20. הנוף מתורגם לצורות גאומטריות פשוטות, תוך שמירה על חומריות דשנה וספציפיוּת של מקום. גישתו של עודד זידל לנושא היא מרוחקת, והוא צופה מאי־שם בשני צופים הצופים בנוף.

לנה זידל, אוצרת

זר שינסה לנתח את ירושלים על סמך מקבץ התערוכות המוצגות בימים אלה, עלול להגיע למסקנה שהמאפיין הבולט של העיר הוא דיאלוג. התכתבויות בגלריה יפו 23, מורים וחברים בגלריה ברבור ותערוכה קבוצתית בגלריה אגריפס 12 – שלושה שיתופי פעולה בעיר שתושביה היהודים והערבים, החילונים והדתיים, הימנים והשמאלנים והעשירים והעניים רחוקים מחיי שלום משותפים. על כן, נראה שלא לחינם שיתופי הפעולה המוצגים אינם מתקיימים בין מקומיים לבין עצמם.

קרא/י עוד…

מגדל בבל ניאו-קלאסי

ב”וריאציות על נושא אורבני” המוצגת ב”אגריפס 12″, משתתפים לנה ועודד זידל, בוריס יוחבץ

וטנו סואוסטר – שלושה מהגרים מברה”מ וצבר אחד. כולם מציגים ציורי נופים עירוניים חצי מדומיינים, ומעניין כי גם המקומות המוכרים בציורים, מתוארים בהזרה שמרחיקה אותם מן המוכר וטוענת אותם במידה של מסתורין, חלום או פירוק.
סואוסטר, למשל, מציג ציור של מגדל דוד, ובו הופך המקום למעין מגדל בבל ניאו-קלאסי, ספק מתפרץ מן האדמה וספק קורס אל תוכה. בציור אחר ממשיך המגדל להיבנות עד שנדמה שתיכף יבלע את יתר בנייני העיר. לנה זידל מציירת בשכונות בסביבת ירושלים, אך השימוש בשכבת יסוד בצבע זהב ומראות הזאבים הפסטליים שפולשים אל הרחובות, מעניקים לעיר המצויירת מראה

ימי-ביניימי אפוקליפטי ואפל, שהילת הקדושה שלו התחלפה עם השנים בנבואת חורבן המגשימה את עצמה. אצל יוחבץ נדמה במבט ראשון כי מדובר בציורים נאיביים הרבה יותר מאלו של יתר המשתתפים בתערוכה, אולם השטיחות של הסצינות המצויירות והיחסים הביזאריים משהו בין הדמויות, הופכים את הנאיביות לחשדנות ומציבים סימני שאלה מעל כל ציור.
לצד שלושת המהגרים ניצב יליד הארץ עודד זידל שמצייר, באופן מפתיע, תחת השפעת הציור הסופרמטיסטי הרוסי, וכך בעוד האמנים הרוסים יוצקים אל נופי הארץ את זכרונות ילדותם והיכרותם מבית עם תולדות האמנות האירופית, הצבר מאמץ לעצמו שפה זרה מבלי לצאת את גבולות הבית.

יונתן אמיר, מתוך כתבה בישראל היום, 10 בנובמבר 2010

פני השטח, אוצר: יונתן אמיר, מאי 2012, גלריה אגריפס 12, ירושלים

פני השטח, 6 עבודות מתוך התערוכה, 30X20 כל אחת, אקריליק על בד, 2010

המנזר / פני השטח

טקסט לתערוכה זוגית עם לנה זידל, גלריה אגריפס 12, ירושלים 2012

עבודותיהם של לנה ועודד זידל אמנם מוצגות זו לצד זו בגלריה אגריפס 12, אך כפי שניתן להבחין בנקל מדובר בתערוכות נפרדות של שני אמנים שונים. יחד עם זאת ישנו גורם המחבר בין שתי התערוכות, הקשור בניסיון של שני אמנים מנוסים להרחיב את גבולות עבודתם המוכרת או לחילופין לפרוץ אותם לגמרי. התנסויות אלו מבקשות לבחון את הזיקות שבין הדימוי עצמו למדיום שמדמה אותו, דבר שבא לידי ביטוי בעבודתו של עודד זידל, שמרחיב את שפת הציור המינימליסטית-תעשייתית המזוהה עימו ויוצר מערך אובייקטים הנע בין ציור לבין מודל אדריכלי, ובעבודתה של לנה זידל, שמציגה רישום פרוטאז’ מושגי, גס אך מצומצם, שמבקש לבחון את יכולתה של פעולה רישומית כמעט מכאנית שכזו להדהד רשמים וזיכרונות.

קרא/י עוד…

במשך תקופה ארוכה ביקרה לנה זידל במנזר המצלבה בירושלים, שהתה במקום, התיידדה עם הנזירות והנזירים המתגוררים בו וצילמה את המנזר מזוויות שונות ובשעות שונות של היום. מששבה לסטודיו החלה לרשום את המנזר, וליתר דיוק לא ממש את המנזר אלא את צלליתו, למעשה לא את הצללית עצמה אלא את דימוי הצללית כפי שנשמר בזכרונה של האמנית. את הרישומים יצרה מהזיכרון תוך שימוש בטכניקת פרוטאז’ הנוצרת במשיחת הפחם ע”ג נייר המוצמד לפני שטח בעלי טקסטורה. הבליטות והסדקים בלוח העץ המונח מתחת לנייר, מיתרגמים במקרה זה לרישום מחוספס ועשיר המהווה דימוי אינדקסיקאלי של מצע העבודה. כפועל יוצא מכך, לא פחות מכפי שהרישום של לנה זידל מתאר את צדודית המנזר שנצרבה בזכרונה, הוא מסמן הלכה למעשה את תנאי השטח של היווצרותו, את המכשולים, התפניות האקראיות והכתמים הבלתי-צפויים שמאפיינים את תשתיתו. התוצאה היא רישום בגושים כהים המתחקים אחר קווי המתאר של המבנה, קירות תומכים שנטמעים בדימוי העמוס, פרטים שנבלעים בטקסטורת הרישום הפרוטאז’י ומבטלים גבולות בין מושא הרישום לרישום כמושא.

כמבנה אבן ימי-ביניימי גדול ומוקף בשטח פתוח בלב ליבה של העיר המודרנית, מרכז העיר לפניו וגבעת השלטון ומוזיאון ישראל מאחוריו, פועל מנזר המצלבה במעין טריטוריה נבדלת. הרישום של זידל משתמש באתר היחודי כדי לבצע מהלך כפול: מחד הוא מנצל את הניתוק שלו על מנת לנסות לייצר אוטונומיה ארעית – מרחב התבוננות המאפשר בחינה מדיטטיבית של הרישום בכלל ורישום הנוף בפרט, במנותק מהקשרים פוליטיים מקומיים (שמהווים יסוד מרכזי בעבודות אחרות של האמנית).
מאידך מבקש הרישום לנכס את המקום, לגאול אותו מניתוקו, להקנות לו זיקה ובעלות ובכך גם למקם אותו מחדש ולבטל את האוטונומיה שהוענקה לו. כפועל יוצא מפעולת ההתחקות והרישום הפרוטאז’י נוצר מקום נטול מקומיות המביע ניסיון ללכוד משהו מן הרוח החמקמקה שהאתר משרה על האדם השוהה בו, ובו בזמן עדות לקושי לעשות כן. אולם לרישום הפרוטאז’ יש משמעות נוספת ומהותית: הפעולה המכאנית והרציפה הנוצרת בד בבד עם צמצום האמצעים החומריים למינימום מחייבת צלילה – מחיקת הידוע והמוכר והתמסרות למסתורין הכרוך באי הידיעה כיצד תראה התוצאה. זידל מתארת זאת כוויתור על ודאות ובהירות לטובת חוויה רוחנית שפעולת הרישום מהווה צינור המוליך לעברה.
גם עודד זידל עוסק בצמצום. ציוריו הולכים ומשילים מחוות ציוריות, ניואנסים ודימויים מורכבים שהופיעו בעבר בעבודותיו, לטובת מילון צורני וצבעוני רזה ומאופק – אוסף בסיסי של צורות שבלוניות הניתנות לשיבוץ בתפקידים שונים בכל פעם מחדש. פעם העיגול הוא ראש, פעם פנס ופעם ירח. פעם המלבן הוא בניין, פעם משאית ופעם פני שטח טופוגרפיים, פעם המרובע הוא חלון, פעם מסגרת ופעם צורה כשלעצמה. זהו ציור הנראה כהבטחה לציור – מין קופסת פאזל שהתמונה המודפסת עליה מציגה את הדימוי שיווצר בהרכבת החלקים שמונחים בפנים. פאזל הוא גם אסוציאציה שעולה מהתבוננות בציורים, שהדימויים המופיעים בהם לוקטו ממגוון מקורות השפעה שונים ומרוחקים – נופי הספר האמריקאי, עירוניות ירושלמית, קונסטרוקטיביזם רוסי, מינימליזם נקי ומראות תעשייתיים, צורות גיאומטריות אמורפיות שהפכו לדמויות אדם העומדות מול צורות גיאומטריות דומות שהפכו לנוף.

אם הציור של עודד זידל נראה כהבטחה לציור, הנוף המופיע בו נראה כהבטחה לנוף. זהו נוף של פרסומת המזכיר דימויים טלוויזיוניים וגרפיים משנות ה-50. על פניו הציורים נראים כדימויי מסיכה. בדומה ל”עקרת הבית המאושרת” מן הטלוויזיה, גם הם מציגים את מה שנראה כשבלונה או מעטפת, אולם בניגוד לדימוי עקרת הבית המאושרת, דימוייו של עודד זידל אינם מבקשים לדחוס את הדרמה המתחוללת מתחת לפני השטח לתבניות של שלמות הרמטית. באופן מפתיע, חרף האטימות של הדימויים הסכמטיים יש בהם רוך וחמלה. התעשיה המופיעה בהם אינה מנוכרת, הנוף המגודר אינו מאיים והדמויות השבלוניות אינן חסרות אופי. כך, אף שמדובר בציורים המבוססים על סכמטיות אלו ציורים שפוגשים את הסכמטיות בגלגולה המאוחר, כשהיא משוחררת מהבטחות אוטופיות שייצגה בראשית המאה ה-20 ומן הצורך להסוות את זרמי הנגד הגועשים תחתיה שנוצרו חצי מאה מאוחר יותר. השחרור מאידיאולוגיות מוצהרות ומשחקי תפקידים מותיר את הציור של עודד זידל “פנוי רגשית”, וככזה הוא כמובן מלא ברגש.

יונתן אמיר, אוצר

הפוסט פני השטח הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%a6%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d/feed/ 0
עם שי דותן https://www.odedzaidel.com/%d7%a8%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%94%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%aa%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%a9%d7%99-%d7%93%d7%95%d7%aa%d7%9f/ https://www.odedzaidel.com/%d7%a8%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%94%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%aa%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%a9%d7%99-%d7%93%d7%95%d7%aa%d7%9f/#respond Mon, 01 Jul 2019 14:52:30 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=380 במסגרת רשמים 3
אגריפס 12
2008

הפוסט עם שי דותן הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

כפולות עמודים עם רישומים שלי בעקבות שירתו של שי דותן
הוצגו במסגרת רשמים 3, 2007, גלריה אגריפס 12, ירושלים

עם שי דותן בתערוכת רשמים 3, דצמבר 2007, גלריה אגריפס 12, ירושלים.

הפוסט עם שי דותן הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%a8%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%94%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%aa%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%a9%d7%99-%d7%93%d7%95%d7%aa%d7%9f/feed/ 0
בשביל בין עשבי הים https://www.odedzaidel.com/%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%a2%d7%a9%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%99%d7%9d/ https://www.odedzaidel.com/%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%a2%d7%a9%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%99%d7%9d/#respond Sun, 30 Jun 2019 09:08:54 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=277 ספר אמן
עם דורית וייסמן
2011

הפוסט בשביל בין עשבי הים הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

בשביל בין עשבי הים
ספר ובו פואמה של המשוררת דורית ויסמן וציורים שלי,
ההשקה החגיגית התקיימה במאי 2011, בגלריה החללית, תל אביב

עטיפת הספר

המשוררת דורית ויסמן והצייר עודד זידל יוצאים למסע בספר-אמן משותף. דורית כתבה את הפואמה בזמן היותה בנופש בסיני ועודד התפעם. הפואמה שימשה עבורו השראה לסדרת ציורים המתארים את חופי הים האדום.
קרא/י עוד… הנה כמה תגובות על הספר: רוני סומק, משורר:  דורית ויסמן בדיו צהוב ועודד זידל במכחול כחול צובעים קווי רוחב וקווי אורך רבי- יופי במפה האילמת ששמה מדבר. ד"ר גלעד מאירי, משורר:  הספר כיצירה בינתחומית אחת שלמה, פורץ את הגדרות של מוסכמות פואטיות וסגנוניות, אבל הכי חשוב – הוא פשוט ספר שנעים לקרוא אותו.  שמעון בוזגלו, משורר: כבר מן השורות הראשונות משרה הספר כולו אווירה נינוחה וקסומה, ומצטיירת דמות של אדם שלא רק משלים עם העולם, אלא יותר מכך – מקבל אותו, את עצמו ואת זולתו בזרועות פתוחות ונבונות; אבל יותר מכל, בזרועות שרות! פרופ' אורי ברנשטיין, משורר: דורית וייסמן היא משוררת מחוננת, עזת נפש וקולה מיוחד בשירה העברית הנכתבת היום. הספר "בשביל בין עשבי הים" הינו ספר לירי מיוחד במינו המהווה תיאור רגע ארץ ישראלי מאוד בנוף הארץ שבו מתוארת הארה הנובעת מהתמזגות חד פעמית בין נוף ונפש. ליאור שטרנברג, משורר:  תענוג אמיתי. ספר עדין, בשל, שנוגע בהרבה מאד רבדים.

גלעד מאירי

דברים שנאמרו בהשקת “בשביל בין עשבי הים", בגלריה "החללית", תל-אביב, 14.5.11

הפואטיקה של דורית והסגנון של עודד שונים באופן מהותי זה מזה: הפואטיקה של דורית מבקשת לגעת כמעט באופן מוחשי במציאות באמצעים פוסטמודרניסטיים וקרנבליים ואילו הסגנון של עודד מתרחק מהמציאות באמצעות תמהיל מודרניסטי של נאיביות ואקספרסיביות. הודות למפגש הקצוות בין פוסטמודרניזם למודרניזם נוצרה כאן יצירה מרתקת, אשר בה הניגודים בדרך כלל משלימים זה את זה באופן מפתיע ומקורי. ועוד, יתרון גדול של מתח הניגודים הוא בשחרור הציור מאילוסטרטיביות. אני אדגים את מתח הניגודים באמצעות חמש דוגמאות מרכזיות:

קרא/י עוד…

צמד הניגודים המרכזי בספר הוא המתח בין המינורי למאג’ורי. זהו גם הבסיס לשלד האסתטי של הספר, אשר ממנו נובעים רוב מאפייניו האסתטיים. הפואמה היא יצירה ננו-פואטית נראטיבית. זו יצירה המורכבת מעלילה של פרגמנטים קטנים. כשאני הגדרתי את המונח ננו-פואטיקה קבעתי שהשיר הננו-פואטי אורכו הוא עד שש שורות. בפואמה כל בתי השיר לא חורגים מעבר לשש שורות. בניגוד לננו-פואטיקה של הפואמה, הציור הוא מאג’ורי. הציורים מעוצבים באמצעות מרחבי צבע גדולים היוצרים תחושת רחבות.

הדוגמה השניה היא המתח בין שירת הפרטים לציור המרחבים. הפואמה מתמקדת בחיפוש אחר יופיים של הפרטים הקטנים האנושיים והטבעיים ובמפגש ביניהם. ציורי הספר מעוצבים ההפך מהפואמה: אין בהם פרטים והמתבונן נבלע במרחבי הטבע. הציור בכך כאילו מכיל בתוכו את הפרטים הרבים של הפואמה. פועל יוצא של מתח ניגודים זה הוא המתחים בין הדינמי לפאסיבי, ובין הריבוי למיעוט. הפואמה בנויה מריבוי של סיפורים קטנים ולכן היא דינמית ואילו הציורים  נעדרי עלילות ויחסית פאסיבים.

הדוגמה השלישית היא המתח בין החי לדומם. הפואמה עסוקה בבני אדם ובבעלי-חיים, אך לעומת זאת, בציורים אין בני אדם ובעלי-חיים.

הדוגמה הרביעית היא המתח בין הומור לרצינות. בפואמה יש אינספור שימושים בהומור דק, מאופק ומדויק, לרוב אירוני ופרודי, למשל, ההומור העצמי בפתיחה: “בְּמָלוֹן חֲמִשָּׁה כּוֹכָבִים/ מִתְבּוֹנֶנֶת בְּגַבִּי/ בֶּן חֲמִשָּׁה עֲשׂוֹרִים./ שְׁנֵי קִפְלֵי שֻׁמָּן/ בְּכָל צַד.” (6). 

פתיחת הומוריסטית מעין זו היא הצהרת כוונות קיומית וספרותית כאחד – הדוברת מצהירה שהיא מקבלת את מצבה הקיומי באשר הוא עם חיוך טוב. הקבלה מאפשרת לה לפנות זמן להנאה, לחגיגה ולדיבור חופשי. לעומת זאת, בציורים אין הומור, אלא שהודות לסגנונם הנאיבי נוצר גשר בין המדיומים. בנאיביות, בדומה להומור, יש לעיתים קרובות מימד של רכות והרכות היא זו שיוצרת בספר את הגשר בין השירה לציור.

הדוגמה החמישית עוסקת בשתי דרכים צורניות שונות להתרגע, אשר יוצרות גשר צורני ותכני ייחודי בין המדיומים. כאמור, הפואמה מתארת חוויה תיירותית של חיפוש אחר ריגושים, אך גם אחרי שלווה. הפואמה בנויה ממרווחי שקט רבים. בכל עמוד של הספר יש לפחות שלוש הפסקות גדולות בין בתי הפואמה. זה יוצר מרחב רב של דף לבן, חף מטקסט. 

השתיקות הללו מייצרות רוגע. עיצוב השתיקות בציורים נוצר הודות לשילוב בין דיאטת האובייקטים לטבע המדברי. הפסטורלה המדברית בציורים יוצרת אמביאנט, אווירה, שטיחי סאונד פתוחים השואבים את המתבונן לנופים שקטים פנימיים.

השאיפה לרוגע בפואמה, כמו בציור, קיימת לא רק ברמת הצורה, אלא אף ברמת התוכן. למשל, אחרי צלילה הדוברת חולקת עימנו הגיג-דגיג רב משמעי שהיא דלתה מהמצולה: “אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי עוֹלָה מִן הַמַּעֲמַקִּים/ קָשֶׁה לִי לִשְׁמֹעַ דִּבּוּרִים.” (37).

 זהו תיאור חווייתי מדויק של אפקט המדיטציה על הנפש. הווה אומר, האפקטים המדטיביים והרגשיים של השירה והציור משתלבים באופן קסום ומפתיע הן ברמת התוכן והן ברמת הצורה וזאת למרות השפות האמנותיות המנוגדות.

לסיכום, הספר כיצירה בינתחומית אחת שלמה, פורץ את הגדרות של מוסכמות פואטיות וסגנוניות,
אבל הכי חשוב – הוא פשוט ספר שנעים לקרוא אותו

דורית ויסמן

דברים שנאמרו בהשקת “בשביל בין עשבי הים", בגלריה "החללית", תל-אביב, 14.5.11

השירה היא עוד עולם, עוד עולם בו אנו יכולים לחיות ולהעשיר את חיינו. וגם הטבע הוא עולם. וכאן, בספר הזה, יש לנו שירה וטבע. ולציור אגיע עוד מעט.

קרא/י עוד…

לכולנו היה איזה חלק בטבע, גדול יותר כשהיינו קטנים. היינו בחצרות, בחורשות, ליד מים, מלים כמו ברוש, נחל, ואדי, אקליפטוס, חוביזה, גל, חלוק אבן, רוגטקה, אופניים, מסע-אופניים, עץ תפוז, חושחש, לימון – מלים אלו מדברות אלינו. אולי התרחקנו ואבדנו קצת בתוך האולמות מוארי-הניאון של הקניונים, בתוך המסדרונות האפלים של הבתים. אבל אפשר לחזור מידי פעם אל מה שעושה לנו טוב, מה שמביא לנו שמחה.
אני חיה בעיר, זה נכון. אין לי חלקת אדמה. אבל מידי פעם חשובה לי “זריקת טבע” לעורקים, שאני דואגת לספק אותה לעצמי. אם זה לאכול סנדויץ’ בחורשה שבתוך העיר, במקום בחדר סגור, אם זה לנסוע בדרך צרה צדדית, בין יערות. ואם זה פיקניק משפחתי בחיק הטבע – זו, אגב, המתנה שאני מבקשת לעצמי ליומולדת שלי כל שנה ממשפחתי.
בטבע שוררת הרמוניה. הטבע רק נמצא שם. ממנו נלמד את אי-ההתגוננות, עקרון ההרמוניה והאהבה. איננו צריכים לעשות דבר, על מנת להשיג הכל. רק להיות שם. מה שדיפאק צ’ופרה קורא: חוק המאמץ המזערי. (מתוך ההצלחה בשבעה חוקים רוחניים)
חוק 4: חוק המאמץ המזערי – עקרון הפעולה המזערית, עקרון אי-ההתנגדות, עקרון ההרמוניה והאהבה. כשאנו לומדים לקח זה מן הטבע, אנו מגשימים את מאווינו בקלות.

 “עשה פחות והשג יותר”. אינכם צריכים לעשות דבר, על מנת להשיג הכל. מאמץ מזערי מושקע. כאשר מעשיכם מונעים באהבה, משום שאנרגיית האהבה היא המלכדת את הטבע למקשה אחת.

ובלשונה של המשוררת זלדה:

הייתי פרפר"
שהוא אי-עשיה
שהוא אי-קבע
שהוא מלכות"….

על הקשר שלי לסיני ולים האדום
למי שעוד לא יודע, במסגרת הנח”ל יצאתי לגרעין בקיבוץ “גרופית”, כ-40 ק”מ צפונה מאילת. חברים מגרופית גם הקימו אח”כ את נוויאבה בסיני, או נביעות, וביקרתי ועבדתי שם הרבה. הצבעים של הרי אדום, המשתנים מידי שעה, צבעי הים האדום – עושים לי משהו. שנירקלתי הרבה, הרגשתי במים כדג, נווטתי יפה בין שוניות אלמוגים. ואחרי הרבה שנים, בחופשה, אפשר לומר, מרובעת וממסדית, במלון בסיני, הכל יצא.

על הקשר שלי לעודד ולציור

אני אוהבת כששירה יכולה להיות מוצגת בדרך שונה מאשר קריאה בספר: שירים שלי הולחנו, שירי הוצגו בתערוכה על יחד עם ציוריה של נאוה שגב, בתיאטרון ירושלים, בפורמט גדול על הקיר – הנה כאן הססטינה שלי, גם היא תלויה על הקיר; הופעתי עם שירי בלווית עיבוד של נעם רותם, סיימתי זה עתה לעשות סרט על שירה ובו קוראים שירה בהעשרה ויזואלית, והיה לי חזון להוציא את השיר הזה דווקא בספר, עם ציורים. את הציורים של עודד אהבתי מזמן. אני פניתי לעודד: כשראיתי את הציורים שהוא צייר לפי שירים של שי דותן, ידידי ורעי, התחשק גם לי. ועודד הסכים לקרוא את השיר ולנסות לצייר בהשראתו.
וכאן טמונה סכנה גדולה – לי. מה אעשה אם הציורים לא ימצאו חן בעיני? סוף טוב הכל טוב: כל ציור שעודד צייר והביא לי לראות – אהבתי. דנו קצת בכמות שלהם, בסדר שלהם, בהתאמה שלהם לטקסט, ציור אחד עודד צייר לפי ציור שלי ולי תצלום שצילמתי, אך בדרך כלל לעודד היתה יד חופשית בנושא הזה, ואני שמחה על כך. יש כאן שני מדיומים – שירה וציור – שלכל אחד מהם חיים עצמאיים, אך יחד הם נותנים ערך מוסף. כמו כל זוג טוב.

אז בראש וראשונה אני רוצה להודות לעודד, שאפשר לי להגשים עוד חלום
ולחברי המשוררים שעזרו לי בעריכת הספר: אורי ברנשטיין, ליאור שטרנברג, רחל חלפי ושמעון בוזגלו, לכם, אנשים יקרים, שבאתם היום ושימחתם אותי ולכל מי שהשתתף בערב.

עודד זידל
דברים שנאמרו בערב השקת “בשביל בין עשבי הים", בקפה אברם, ירושלים, 12.6.11

קרא/י עוד…

שמחתי מאד להיות שותף בספר הזה עם דורית.
נגע לליבי ועורר בי הזדהות עמוקה הקטע הפולני/ציוני של חופשה ובטלה תוך ייסורי מצפון קלים. אהבתי את החוצפה וההומור שמאחורי החלטתנו המשותפת להוציא ספר אמן לפואמה שהנושא שלה הוא חופשה בבית מלון.
מאד דיברה אלי הצורה בה נכתבה הפואמה: הפשטות והישירות של הכתיבה ללא מטפורות וללא חריזה. הפואמה מורכבת מרסיסים שכל אחד מהם כמו שיר הייקו קצר מנסה ללכוד רגע. כשעבדתי על הציורים היה לי חשוב שבדומה לפואמה הם יהיו חדים ומתומצתים, שישמרו על האופי המיידי והמתומצת – כמו הייקו בשפת הציור. כל ציור מתאר פיסת מציאות: חדר במלון, סככה בבריכה, דקל, טנדר מזדה, נוף בגבעה הצרפתית, פיסה המתארת זמן ומקום ספציפיים, אך גם משקפת התרחשות פנימית. הספר הוא הפקה עצמאית שלנו. נעזרנו באנשים מקצועיים וטובים אבל לקחנו אחריות מלאה על כל פרט ופרט: העיצוב, העימוד, בחירת הנייר, ההדפסה והכריכה. אני רוצה להודות בהזדמנות חגיגית זו להוצאות הספרים המכובדות שסרבו לנו בנימוס כשפנינו אליהן בהתחלה, בלעדיהן הספר לא היה יוצא כפי שיצא.
ותודה מקרב לב לכל מי שתמך ועזר!

הזמנה להשקה בגלריה החללית, תל אביב

הפוסט בשביל בין עשבי הים הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%a2%d7%a9%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%99%d7%9d/feed/ 0