ארכיון ללא קטגוריה - עודד זידל https://www.odedzaidel.com/category/ללא-קטגוריה/ צייר Wed, 27 Mar 2024 07:23:58 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.1.6 הכל זהב 2020 https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%9b%d7%9c-%d7%96%d7%94%d7%91-2020/ https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%9b%d7%9c-%d7%96%d7%94%d7%91-2020/#respond Mon, 19 Oct 2020 06:33:56 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=2053 עם לנה זידל

מוזיאון ינקו דאדא

2019

הפוסט הכל זהב 2020 הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

הכל זהב, פרוייקטים שונים, 2020-2022

הסלון ברחוב אגריפס, אוצרים: רינה פלד, מקס אפשטיין, מאי 2020, גלריה אגריפס 12, ירושלים

הכל זהב 2020, 145X110, הדפס דיגיטלי, ציור בצבעי זהב ואקריליק על קנבס

מתוך התערוכה הקבוצתית "הסלון ברחוב אגריפס" שהוצגה ב 2020 בגלריה אגריפס 12

ובה ניהלו אמני הגלריה שיחה עם וינה 1900 דרך עשייתם האמנותית

התערוכה היא מחווה של אמני הגלריה אגריפס 12 ואורחיהם לספר

"וינה 1900: פריחה על סיפה של תהום" בעריכת שרון גורדון ורינה פלד שיצא לאור בשנה שעברה.

הספר הוא מעין רטרוספקטיבה הסוקרת את החויה הוינאית במפנה המאה התשע עשרה ורבים מהמאמרים בו עוסקים בהיבטים התרבותיים, האמנותיים והחברתיים בוינה של אותה תקופה: הארכיטקטורה, הסדנאות הוינאיות בהן יצרו מיטב אמני התקופה בהם גוסטב קלימט ויוזף הופמן, המוסיקה של ואגנר, הפסיכואנליזה, בית הקפה הוינאי ועוד ועוד. אוצרי התערוכה הפכו את הגלריה לסלון בו כל אחת ואחד מהאמנים מציג עבודה עכשווית המתכתבת עם וינה של מפנה המאה התשע עשרה, העבודות עושות שימוש בסוגי מדיה שונים: ציור, פיסול, מיצב,מיצג, צילום וצורפות.

עודד זידל מציע דיוקן עצמי ל "שיחה הסלונית".

כמו מקס קורצווייל המצייר דיוקן של אשתו בציור אליו מתייחסת עבודתה של לנה,

עודד מצייר את אשתו – הדוגמנית הקבועה שלו – ואת עצמו לצידה,

כאשר ברקע נמצאות נשות החברה הוינאית הגבוהה, כפי שצוירו על ידי גוסטב קלימט,

אחד האורחים הקבועים בסלונים הוינאיים.

מעשה במרחב, תערוכה קבוצתית, אוצרת: נאוה ט.ברזני, אוקטובר 2022, גלריה אגריפס 12, ירושלים

נקודת ההתחלה בציור של עודד זידל היא התרחשות שנלכדה מתוך מבטו בתצלומים קטנים ומשפחתיים בשחור לבן מעבר רחוק ולצדם תצלומים מעבר קרוב. עם חומרי הגלם האלו הוא המשיך למרחבים אחרים ויצר בניסוח שלו "קרנבל צבעוני". עבודתו מורכבת משכבות על גבי שכבות, הן במובן הממשי והן במובן המטפורי. הרבדים הללו הגודשים את המצע כמו הזיכרון וכמו החיים, מאוד מתעתעים. בציור הנוכחי ישובה דמותו של זידל המחויכת ומימינו ניצב ציור ילדות גדול שצויר בעקבות תצלום של מסיבת פורים בגן הילדים משנות השישים. הדמויות המצוירות הן אמו ואחותו המחופשת לחתול במגפיים. ציור הילדות כבר צויר לאחרונה על ידי זידל וצולם כציור כדי לציירו שוב כפרט מרכזי בציור הנוכחי. מאחור מצויות שכבות נוספות של זיכרון ושל זמן. הן מתבטאות באמצעות דיוקנאות צבעוניים של אמנים ובהם לנה זוגתו, ודיוקן אחד בשחור לבן של דמותו של זידל המחופש לארנב בילדותו, פרט מאותה סדרת תצלומים שצולמה בגן הילדים. אלבומי התמונות הישנים החלו להפעיל את מרחבי העשייה של האמן בעת השבעה של אביו שנפטר מקורונה לפני שנה וחצי. הוא מספר שבמבטו הוא ביקש לחקור את המסרים הלא מודעים כגון שפת הגוף של המצולמים ואף את הבחירה בתמונות מסוימות שייכללו באלבום. מיון שמייצג לפי זידל את האופן שבו אתה מבקש לראות את עצמך. בדומה להחלטות המחושבות שנעשו בסידור האלבומים המשפחתיים הוא מספר שבחר לא ליצור באופן מלנכולי למרות העיתוי. "נקודות הזמן הם אירועים חגיגיים ומשמחים וכך גם האינטרפרטציה הציורית שאני נותן להם דרך הצבע והדמויות", אומר זידל. מצד אחד הוא עוקר את מסכת המוות הלכודה בתצלומים המשמשים מעין מסמך למה שהיה ואיננו,  ומצד אחר הוא משמש כמו הצלם או כמו המצלמה הלוכדים ומדגישים פרטים מסוימים, מותירים עקבות נוכחות בשדה זיכרון ומוחקים אחרים.

שני איורים מתוך הכרכים של "אגדות אמיתיות" שיצר תום בייקין אוחיון. שני הציורים שלי מופיעים בכרך השני לצד עבודות של עוד 27 אמניות.ים ומאיירות.ים.

האגדה אותה איירתי נקראת: "זיריאב מוסיף מיתר"

מה זו תרבות? למרות שכולנו משתמשים במילה הזו כל הזמן, התשובה לשאלה הזו אינה פשוטה. מצד אחד, תרבות זה כל מה שמגדיר ומבדיל חברה אחת מאחרת. מצד שני, יש משהו מיוחד שיכול להפוך כל אדם לתרבותי – נימוסין והליכות, הערכה לאמנות ושמירה על יחסים טובים עם הסביבה. בעזרת הדברים האלה כל אדם יכול להיות תרבותי, ואין זה משנה מאיזו חברה הוא הגיע.

במשך מאות השנים האחרונות, רבים היללו ושיבחו את תרבות אירופה. ואכן, בהחלט יש על מה לשבח; זו התרבות שהביאה לנו את יצירות הרנסאנס האיטלקי ואת המוזיקה הקלאסית של באך ומוצארט. מאופרה לבלט, מסעודות גורמה ולשמלות נשפים מרהיבות, בהחלט יש על מה לשבח את תרבות אירופה. אבל, מי הביא את התרבות לאירופה? האגדה הזו תענה על השאלה הזו.

לפני 1300 שנים, בירת התרבות העולמית הייתה העיר בגדד השוכנת בעירק. בין חומותיה המפוארות ורחובותיה המפותלים, העיר התגאתה בשפע של שירים מעודנים, מוזיקה קסומה ומרכזי לימוד והשכלה רבים. בין ספריותיה הרבות ניתן היה למצוא שירה ערבית מופלאה, ספרי מדע ופילוסופיה מיוון ומרומא ואפילו ספרי דת עתיקים מתרבויות פרס ובבל הקדומות. במקום הזה, בשנת 789, נולד אבו אל חסן עלי איבן נאפע, אשר בגלל קול שירתו המופלא זכה לכינוי 'זיריאב', שזה שמה הערבי של ציפור השיר השחורה השחרור.

כבר מגיל צעיר הוכיח זיריאב את כישרונו בנגינה ובשירה, בזכות זה, לא עבר זמן רב עד שהוא התקבל ללימודים תחת איסחק, הנגן המלכותי בחצרו של הארון א-ראשיד, החליף הגדול של הממלכה העבאסית.

איסחק לימד את זיריאב את אמנות הנגינה המורכבת על העוּד, גיטרה ערבית בעלת ארבעה מיתרים. לימודי הנגינה היו קשים מאוד: בנגינה המסורתית על העוּד ישנם סולמות רבים ומשקלים מסובכים ואיסחק המורה התעקש שזיריאב ילמד את כולם בדרך הנכונה ואך ורק בדרך הזו.

זיריאב הצעיר לא פחד מעבודה קשה. הוא התאמן במשך שעות רבות על הסולמות והמקצבים של מורו אבל משהו בכל זאת הפריע לו. בעודו מנגן הוא חש שמנגינות חדשות פועמות בליבו, כאילו שהעוּד עצמו מבקש להשמיע צלילים כמותם לא שמע מעולם.

המורה הנוקשה לא היה מוכן לשמוע על כך – לדעתו הייתה דרך נכונה לנגן ודרך זו היא אך ורק הדרך שלו. כל סטייה מדרך זו הייתה בעיניו חוצפה של תלמיד מרדן. כך זיריאב למד שאם ברצונו להתנסות בנגינה שונה, יהיה עליו לעשות זאת בחשאי.

בכל יום היה בא אל מורו, לומד את אמנותו בסבלנות כנועה של תלמיד נאמן ובכל ערב היה יוצא בחשאי מהעיר, יושב מתחת לעץ על שפת נהר הפרת ומנגן להנאתו מנגינות מוזרות וחדשות.

הוא נהנה כל כך מההתנסות הזו שהחליט אפילו להגדיל עשות ולשבור לחלוטין את כלליו של מורו – הוא נטל את העוּד שלו, פירק אותו לחלקיו והרכיב אותו מחדש, הפעם עם חמישה מיתרים במקום ארבעה. אם לא די בכך, זיריאב המציא סגנון נגינה חדש משלו, כזה שמשלב נגינה עדינה עם שירה מופלאה. היום אנחנו מכירים הרבה זמרים שמלווים את שירתם עם גיטרה, אבל בימים ההם דבר כזה עדיין לא נשמע, ונגינה ושירה היו עדיין אמנויות נפרדות.

יום אחד שאל החליף הגדול את איסחק המורה מי מתלמידיו מראה את ההבטחה הגדולה ביותר. איסחאק לא היסס וסיפר על תלמידו זיריאב שמשקיע בלימודיו בנאמנות ומנגן בדיוק כמו שצריך. הארון א-ראשיד הסתקרן וביקש שיביאו את העלם הצעיר לנגן בפניו. זיריאב הצעיר השיב שישמח לנגן בפני החליף, אך בתנאי שירשו לו לנגן על כלי הנגינה שלו. לא נשמע כדבר – בחצרו של החליף איש מלבד החליף לא הציב תנאים.

סקרנותו של החליף גברה על גאווותו והוא הסכים לתנאיו של העלם. מה רבה הייתה התדהמה באולם, כאשר זיריאב הציג בפני הקהל עוּד מיוחד שהתקין בעצמו ועליו חמישה מיתרים. אנשי החצר החלו להתלחש, מי זה השחצן הזה שחושב שהוא יכול כך להמציא מחדש את מה שאנחנו מכירים ואוהבים כבר שנים? אך כל הדיבורים הפסיקו כשהצעיר החל לנגן ולשיר.

מעולם לא נשמעו צלילים כאלה בין כתלי ארמונו של המלך. הנגינה האמיצה והשירה המופלאה של זיריאב  השתלבו זו בזו בעדינות ובטבעיות. דומה היה כי, בעזרת העוד, זיריאב פרט על רגשות הסובבים. הוא ניגן שיר שמח והקהל צהל בשמחה, הוא ניגן שיר עצוב והקהל החל לבכות בהתרגשות. דומה היה שנשמות המאזינים, שכה התרגלו למקצבים והסולמות המוכרים השתחררו לפתע מכלוביהן הארציים ונישאו אל על למחוזות השמורים לאנשים שזוכים להיחשף לאמנות גבוהה. כשסיים, החַליף ופמלייתו מיהרו לשבח את נגינתו ושירתו המופלאה וכולם שמחו בגאווה שזכו להיות בחברתו של כשרון כה גדול.

כולם שמחו, מלבד אדם אחד. איסחק הנגן המלכותי רתח מזעם. הוא כעס על החוצפה שבה הרשה לעצמו הנגן הצעיר לזלזל בכל חוקי הנגינה שלימדוֹ, ויותר מכך קינא לכשרונו. הוא ראה את ההערצה החדשה שתלמידו רכש וחשש שהוא עוד עלול להחליפו כנגן המלכותי. כך, נתון לכבלי המפלצת ירוקת העיניים – הקנאה, ציווה על זיריאב לעזוב את בגדאד תכף ומיד והזהיר אותו שאם יעז להראות את פרצופו בין חומות העיר – הוא ידאג שיחוסל. זיריאב המסכן, שקיווה כי מורו הגדול יהיה גאה בו, נאלץ לגלות מארצו.

שנים רבות נע ונד מעיר לעיר בודד ועני. הוא ניגן בדמשק, בקהיר ובטוניסיה ומכל מקום למד את הסגנון הייחודי שלו. למרות שכיסיו היו ריקים, זיריאב הצליח למצוא בכל מקום אנשים טובים שהעריצו את כשרונו ושילמו לו על נגינתו והבטיחו כך שיהיה לו מספיק כסף למחייתו.

באותו הזמן, בעיר קורדובה שבממלכת אנדלוסיה בספרד, לחאליף הגדול אל חָאכֶּם הראשון הייתה בעיה גדולה. בכל העולם הערבי סופר על התרבויות הנפלאה של בגדאד, קהיר ודמשק, ואף אחד לא דיבר על העיר שלו.

הוא רצה שקורדובה תהיה גם היא לבירת תרבות עולמית, כמו בגדאד, קהיר ודמשק, אבל איך הופכים עיר לבירה תרבותית? יועציו של אל חאכם סיפרו לו שישנו נגן צעיר המכונה זיריאב, שמנעים את חצרות המלכים בנגינתו – אולי הוא יוכל להביא את התרבות לקורדובה. החליף הסכים ודרש שבו ברגע תישלח לזיריאב הזמנה מלכותית.

זיריאב, שמאס בנדודים, שמח על ההזמנה וקיווה שבקורדובה ימצא לו בית חדש וקבוע. מאושר, יצא למסע הארוך מטוניס למרוקו, ומשם באנייה, דרך מיצרי גיברלטר, לספרד. כשהגיע אל שערי העיר קורדובה, גילה לתדהמתו שהחליף שהזמין אותו נפטר, ושאת מקומו ירש בנו עאבד א-רחמאן השני, שלא ידע דבר על הזמר הזר שאמור להגיע לעירו.

החליף החדש תהה על בואו של הנגן הצעיר וכשהוסבר לו שאביו הזמין אותו בתקווה שזה יוכל להביא קצת תרבות לעיר, החליט לכבד את זכר אביו ולהזמין את זיריאב לנגן בחצר המלכותית.

כשזיריאב נכנס לחצר החאליף חשכו עיניו; למרות שהייתה זו הבירה של ממלכת אנדלוסיה האדירה, האולם היה מטונף ואנשי החצר ישבו סביב שולחנות עץ גסים, צעקו זה אל עבר זה והרעישו כל כך, שלא ניתן היה לשמוע דבר מלבד המולה. אם לא די בכך אפו של זיריאב התמלא בניחוח חריף של זיעה וצחנה.

כל מוזיקאי שמעריך את אומנותו יודע שכדי להצליח יש לכבד כל במה שמזמינה אותו להופיע. עם ההכרה זו, עצם זיריאב את עיניו והחל לפרוט על העוּד ולשיר שיר עצוב ונוגה שכתב בנדודיו.

כשסיים ופקח את עיניו נדהם לגלות שהקהל כולו בוכה. איש מהם מעולם לא זכה לשמוע מוזיקה כה ערבה. רגשותיהם הגסים, שטרם עודנו באמנות הגבוהה המעדנת את הנשמה בקסמה, התפרצו מתוכם ביבבה. גם זיריאב התרגש, בכל מקום העריכו את נגינתו, אך מעולם לא זכה לראות קהל שמתחבר למוזיקה שלו בכזו מסירות. כשהמנגינה פסקה ודממה השתררה באולם, נפל החליף הצעיר על ברכיו והודה בתפילה לרוחו של אביו המנוח על המתנה הזו ששלח לחצרו.

כדי להכיר תודה על כך, ציווה שלזיריאב ינתן בית אחוזה גדול בעיר, ומשכורת חודשית של 200 דינרי זהב. סכום אדיר שהיה עד כה שמור ליועציו הקרובים ביותר של השליט. זיריאב הבין שמעתה לא יצטרך לדאוג לעולם לעתידו.

אסיר תודה, זיריאב שאל את השליט הנדיב מה ירצה בתמורה לשכר כה נאה? המלך השיב במילה אחת: "תרבות."

כך, זיריאב היה לאדם הראשון בהיסטוריה שזכה למשרת "שר התרבות". במסגרת משרה זו היה עליו להפוך את קורדובה לפנינה נוצצת של תרבות על מפת העולם.

תחילה זיריאב היה מאושר – לא רק שעושרו החדש הבטיח שיוכל לחיות את חייו כפי שתמיד חלם, עתה מעמדו יאפשר לו גם לעצב את הסביבה שבה הוא חי ולהיטיב עימה. והרי אלה הדברים עליהם חולם כל אמן.

לאחר מכן, כשהביט סביב, התרגשותו שכחה. הכול ישבו על רצפה מזוהמת. על השולחן היו אמנם מנות רבות, אך אלה היו תפלות וחסרות צבע ואם לא די בכך, הן גם היו מושלחות על השולחן בערמה לא נעימה לעין.

אם לא די בכך, המסובים לא נראו טוב יותר מסביבתם; זיריאב הסתכל בזעזוע כיצד כל אחד מהם נוטל חופן מזון בידיו, דוחף אותו לפיו, בעודו משוחח ומנגב את ידיו על בגדיו. כולם לבשו גלימות ארוכות, אפורות ומוכתמות, ולכולם היה שיער ארוך, אסוף בצמה מסורבלת שקצוותיה המדובללים בצבצו מכל עבר. אם לכאן היה עליו להביא תרבות – עבודה רבה ניצבה לפניו.

"שליט נדיב", פנה זיריאב אל עאבד א-רחמן השני, "הנני אסיר תודה מקרב לב על טובה זו שאתה מרעיף עלי. אך, במחילה, תסביר לי כיצד יהיה נאה בעיניך שאמלא את משרתי?"

החליף חשב על כך זמן מה. הוא הביט בזיריאב – בענווה האצילה שלו, בבגדיו הנאים ובנימוסיו השקטים, זוכר כל אותה העת את המוזיקה הנפלאה שלו ואת שירתו היפה, והשיב: "סלח לי שאינני יכול לעזור לך בשאלה זו. אין לי ספק שבכל הנוגע לתרבות אתה נעלה מכל אזרח אחר בקורדובה. אמרת שהנך אסיר תודה ואני משיב לך זאת – אינך אסיר אלא אדם חפשי – עשה כל העולה על רצונך, בתנאי שתעבוד על מנת להעשיר את תרבותה של עירנו."

משהו קסום מאוד מתרחש כאשר נותנים לאמנים חופש יצירה. פתאום כוונתם האחת נפתחת לאינסוף אפשרויות של השראה והם בוראים בכשרונם דברים שהעולם עוד לא ראה.

ראשית, זיריאב הקים את בית הספר הראשון באירופה למוזיקה, שירה ומחול. זה לא היה בית ספר כמו זה שהכיר מילדותו בבגדאד; לא רק למדו שם את החוקים הישנים והחשובים, אלא גם עודדו את האמנים להתנסות, לחדש ואפילו להמציא סגנונות חדשים בעצמם. בית הספר היה להצלחה אדירה ומשעריו יצאו נגנים רבים שמילאו את העיר בריקודים ובמנגינות ובשירה.

הכול היללו את זיריאב על תרומתו הרבה לעיר והודו לו מקרב לב, אך זו הייתה רק תחילת עבודתו. הוא ידע שהשמיעה היא רק אחד מהחושים של האדם ושאם ברצונו להעשיר באמת את תרבות עירו, יהיה עליו להעשיר גם את החושים האחרים. רק כך יוכל לפתח את הגדוֹלה שבאומנויות – אמנות עידון הנשמה.

הוא דאג לייבא את מיטב אוצרות המזרח לעיר – בדים מתדמור, ממוסול ומדמשק, ספרים מבגדאד ומקהיר, ותבלינים שונים מהודו ועד מרקש. הוא החליף את גביעי המתכת הישנים בכוסות קריסטל איכותיות, והכיר לסובבים את השימוש במפות וּבְמפיות שולחן.

מכיוון שידע שכל חלק מחיינו יכול להיות עשיר באמנות, החל מנהג חדש: במקום השולחן העמוס, מעתה יאכלו כולם ארוחה מסודרת ולה מנות שונות. תחילה, הסביר, יש לפתוח במרק כדי לעורר את התאבון, אחריו יוגשו סלטים שונים שילוו דגים או בשר, ולבסוף בקינוח מתוק, או פשוט באגוזים ופיצוחים. הוא אפילו המציא כמה מנות חדשות בעצמו. אלה היו כה טעימות שעד היום ניתן למצוא במסעדות מנות הקרויות על שמו.

אחרי חוש הטעם המשיך לחוש הריח. הוא ייבא בשמים שונים מרחבי העולם, ואף המציא סוג חדש של משחת שיניים בטעם מנטה, ואת הגרסה הראשונה שאנו מכירים לדיאודורנט.

אם לא די בכך, זיריאב החל לעצב את האופנה של עירו – לא עוד יהיו כולם לבושים בגלימות אפורות חסרות צורה, מעתה הכול יתנסו בבדים ובעיצובים שונים. תחת חסותו החלה אפנה מיוחדת לפיה לכל עונה יש את הסגנון והאופי שלה. בחורף אנשים לבשו בדים נושמים ומחממים, בקיץ גלימות לבנות ובוהקות, ובאביב צבעים עזים ושמלות רקומות בפרחים.

הוא אף הציג סגנון חדש לתספורות גברים: במקום צמה מסורבלת סביב זקן מרופט – שיער קצר ומסודר המעטר פנים מגולחות. לנשים, המציא את הפוני ועודד אותן להתנסות בתספורות מיוחדות. כך הפך זיריאב לאחד ממעצבי האופנה הראשונים בהיסטוריה.

לא עבר זמן רב וקורדובה הפכה לבירת התרבות והסגנון העולמית. ערים רבות החלו לייבא ממנה, בגדים ומוצרי טיפוח שלא ניתן היה למצוא בשום מקום אחר, וגם אומנים, טבחים ואנשי מקצוע שילמדו אותן כיצד להפוך את חיי תושביהן לעשירים ואת טעמם למעודן בדיוק כמו זה שזוכים לו תושבי קורדובה.

תושבי העיר הודו לזיריאב והפכו אותו לגיבורם הלאומי. הם שאלו אותו מניין שאב את ההשראה להמצאות כה רבות, והוא, בצניעותו המנומסת, השיב: "אני? אני רק הוספתי מיתר".

אגדות אמיתיות

רציתי לספר לכם קצת על המחשבות שלי מאחורי האגדה על זיריאב. כתבתי אותה בדיוק לפני ארבע שנים (ממש בדיוק!). באותו הזמן היה עדיין את השיח הערני סביב חבורת ערס פואטיקה Ars poetica ולא היה משורר בעיתון שלא נשאל בראיון לגבי עמדותיו הנחרצות על הנושא. כשעבדתי בזמנו על הספר "העיר" שלי התגלית הגדולה שלי הייתה שהעולם (יגידו השטוחלנדים מה שיגידו) עגול. ושמזרח ומערב הם לא מושגים קבועים של תרבויות נפרדות, אלא תוצאה של סדרה של מפגשים, בהם התרבות האנושית העבירה את השרביט של אורה מעם לעם על פני הכדור.

אני לא נוטה להאמין בהשגחה עליונה, בעיקר לא בכל הנוגע לעבודה. אבל לעמדה הנחרצת הזו, כמו לרוב העמדות שלי, יש סעיפים מקלים, אחד מהם נוגע לרגע הכתיבה. אחרת איך אוכל להסביר כיצד, במהלך חיפושיי אחרי "שר התרבות הראשון בהיסטוריה" בתגובה לשרת תרבות מסויימת, שסחטה את העניין הזהותני בעצמה, מצאתי את סיפורו של זיריאב – פרסי שעבר לעירק ונדד מבגדד עד מרוקו עם אומנותו, עד שהפך לשר התרבות של קרדובה באנדלוסיה (ספרד).

ככל שחקרתי עליו גיליתי עוד ועוד הפתעות לגביו. כל כך הרבה הפתעות שלא האמנתי לכך בעצמי: הוא הביא את הגיטרה לספרד! זו לא הייתה גיטרה כמובן אלא עוד, אבל משם גרסאות של הכלי נעו באירופה והמילה "העוד" או "אל עוד" הערבית הפכה ל"ל'אוד" ומשם ל"לאוטה".   אבל זו הייתה רק ההתחלה – הוא הקים את סית הספר למוזיקה הראשון במערב שגדולי המוזיקאים של המאה התשיעית והעשירית למדו שם, בניהן זמרת מוסלמית שהייתה כזאת כוכבת פרובוקטיבית שהיא הלכה ברחובות קורדובה בחיג'אב שקוף מוגנת לחלוטין בזכות שמה.

אבל זה לא נגמר שם – הוא היה גם שף, ומיוחס לו המעבר מהסגנון המרוקאי של שולחן פתוח מלא במנות, לסגנון האירופאי של תנועה ממנה למנה שמתחילה ממרק ונגמרת בקינוח. זה ממש לא נשמע הגיוני, ואז מגלים שיש מסעדות בכל העולם שנקראות "זיריאב" (אפילו ברמאללה) ושלמנה המוכרת של תמרים עם אגוז בפנים קוראים "תמרים בסגנון זיריאב".

הוא אפילו היה מעצב האופנה הראשון ואחראי בין השאר להמצאת תספורת השיער הקצר לגברים, ואפילו (אני לא צוחק) להמצאת הפוני.  אם זה לא מספיק מיוחס לו סוג חדש של משחה לריח פה בטעם נענע, ואת הגרסה הראשונה בהיסטוריה לדיאודורנט.

עכשיו, בתור המחבר של "אגדות אמיתיות" יש לי חובה מסויימת כלפי קומץ הקוראים שלי, שלא לזרוק כאלה הצהרות לאוויר בלי גיבוי רציני. הרי, רוב התיאורים האלה הגיעו מאתרים של מורשת מוסלמית שמצאתי ברשת. אז התחלתי לחפש פרטים במחקר האירופאי – אלה תמיד רוצים להראות שהם המציאו את הכל לבד בלי עזרה נכון? אז לא. אתם לא מבינים באיזה שוק הייתי כשראיתי איזה קונצנזוס מוחלט יש לגבי הסיפור של הדמות הזו. פרופסור ג'ויס סליסבורי, אחת המומחיות הגדולות להיסטוריה של ספרד בימי הביניים, חזרה על אותו סיפור שקראתי לפני. כך עשו גם פרופסור אמון גרין חוקר האיסלאם, ואפילו פרופסור תיאופלו רואיז שבדרך כלל אוהב לשבור קונצזוסים.

בשוק מהתגלית הזו התיישבתי לכתוב את האגדה. שנה אחרי כן, במסיבת ההשקה של הכרך הראשון, בחרתי שזו תהיה האגדה שאקריא לקהל הבאים, בליווי העוד של Gilad Vaknin הנפלא מההרכב Ecoute אקוט שגם, כמוני האמינו שהדרך לדבר על תרבות מזרחית עם ילדים היא ביצירה של תרבות מזרחית לילדים. אגב, כל כך אהבנו את המוזיקה שגלעד ניגן לאגדה הזו, שהשתמשנו בה אחר כך בפרק של הפודקאסט שסיפר על אל חסן – המדען הראשון. לאחר מכן הגיעה העבודה על הכרך השני ואת האגדה הזו נבחר לאייר הצייר הענק Oded Zaidel , שהיה בין הראשונים להיכנס לרשימת האמנים של הכרך החדש. הוא התאהב באגדה הזו ובחר לשמחתי הרבה לתת לה צבע בכשרונו הרב.

והנה, ארבע שנים חלפו והאגדה הזו הגיע לפודקאסט, וכבר לאוזניים של אלפים ברחבי הארץ. מקווה שגם לאוזניים שלכם.

עודד זידל מציג בציוריו כלא מגידו את מתקן הכליאה לאסירים בטחוניים בצפון, עם פרשנות משלו לנושא, תוך הוספת הדגשים צבעוניים וצורניים, כמחווה לקסטל. התוספת הבולטת של זידל בשתי העבודות הן האותיות העבריות, העתיקות והמרובעות, המרחפות בשמים.

בעבודה הראשונה, כלא מגידו1 (2019), האותיות הצהובות בכתב יד צבעוני וצפוף בולטות כמעט כמו ניאון על רקע השמיים הסגולים. אותיות עבריות זוהרות בצהוב ממלאות בצפיפות ומכבידות על שמי כלא מגידו שהפך הוא לסגול. בתצלום הדיגיטלי, המבט מן הצד הוא לעבר מגדל שמירה עליו מתנוסס דגל ישראל הבהיר בכחול ולבן, מוקף גדרות תיל של המחנה. רצף האותיות הצהוב בשמיים נקטע ליד מגדל השמירה, האותיות משיקות לו בעדינות פה ושם. האותיות עצמן, המצויות בערבוביה 'היפרגרפית' , מספרות אולי סיפור שונה לחלוטין: עתיק, עברי, אולי אפילו מיסטי. המיקום של הכלא, באתר מגידו, מתחבר לחשיבות המקום באחרית הימים בנצרות. הבחירה בצבע הצהוב מעלה הקשרים שונים, המידי כמובן, הטלאי הצהוב, המשפיל והמבזה, המתחבר אף לרומן הפוליטי-ביקורתי 'הזמן הצהוב' של דויד גרוסמן, דור שני. הצבע הסגול מזכיר מאפיין טיפוסי ליצירה המופשטת של משה קופפרמן, (ניצול שואה, חבר קיבוץ לוחמי הגטאות. כאמן שהתמקד בהפשטה לרוב נזהה ממד של מבניות וגרידים בציוריו, סקאלה אופיינית של אפורים וסגולים). בעבודה השנייה, כלא מגידו2 (2019), המבט על הכלא הוא משער הכניסה הראשי, מעט ימינה מחזית הכלא, ולכביש הגישה. הפעם אותיות ורדרדות, בודדות, בולטות על רקע שמי התכלת, כאשר סך הגוונים חובר לשעת שחר לירית, פסטורלית או מתקתקה, המבשרת עתיד טוב, תחושת קלילות כביכול. אותיות ורדרדות בעברית עתיקה מעטרות את שמי התכלת החלקים מעל תצלום מעובד של כלא מגידו, ששלל דגלי המדינה מחדדים את יום העצמאות עם האירוניה הכפולה (בית סוהר בכלל שבתוכו אסירים פוליטיים, פלסטיניים, בפרט). זידל יוצר כאן דיאלוג מתוחכם עם סגנון הבזלת המאוחר (השלישי) של קסטל ששילב תצלומים ורפרודוקציות בתוך המוטיבים האחרים שלו. אך בעוד שהניכוס של קסטל היה שורשי וציוני הדו-שיח של זידל ביקורתי ופוליטי. דגל ישראל בולט בשתי היצירות בסדרה והיא מחדדת אספקטים פוליטיים ביצירת משה קסטל ומיקום המוזיאון שבחר ומרחיבה את הלקסיקון של זידל עצמו ביצירה פחות טיפוסית שלו. התל של מגידו הוא מקום עלייה לרגל נוצרי בשל התפיסה שבואו השלישי של ישו תתרחש במקום ומלחמת גוג ומגוג באחרית הימים תתחיל משם, בשמה הלועזי 'ארמגדון'.

עודד זידל בילה כחייל בשרות מילואים שעות רבות על מגדלי השמירה בכלא מגידו שכנראה עוררו את ההשראה לעבודות הללו.

הפוסט הכל זהב 2020 הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%9b%d7%9c-%d7%96%d7%94%d7%91-2020/feed/ 0
מבחר 2019-2023 https://www.odedzaidel.com/%d7%9e%d7%91%d7%97%d7%a8-%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-2019-2023/ https://www.odedzaidel.com/%d7%9e%d7%91%d7%97%d7%a8-%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-2019-2023/#respond Sun, 30 Apr 2023 12:24:41 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=3196 עם לנה זידל

מוזיאון ינקו דאדא

2019

הפוסט מבחר 2019-2023 הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

מבחר 2019-2023

בסטודיו 2022, אקריליק על בד, 100X100
סלפי 4, 2019, אקריליק על בד, 90X90
סלפי 3, 2019, אקריליק על בד, 90X90
אנחנו, 2019, אקריליק על בד, 80X100
איציק, 2020, אקריליק על בד, 55X45
עופר, 2020, אקריליק על בד, 45X55
נטע, 2022,  אקריליק על בד, 45X55
בוריס, 2020, אקריליק על בד, 45X55
מקס, 2021, אקריליק על בד, 45X55
שי, 2022, אקריליק על בד, 45X55
בר מצווה, 2021, אקריליק על בד, 100X100
חתולצ'יק, 2022, אקריליק על בד, 100X80
מרפסת, 2021, אקריליק על בד, 60X80
היום הראשון, 2023, אקריליק על בד,100X100
פורים בגן סימה 2, 2022, אקריליק על בד, 100X80
כנרת, 2022, אקריליק על בד, 60X80
פורים בגבעת המבתר, אקריליק על בד, 100X80
ירושלמים בים, 2021, אקריליק על בד, 100X100
פורים בגן סימה 1, 2022, אקריליק על בד, 100X80
פורים בגן מרים, 2023, אקריליק על בד, 100X100

הציורים שלמעלה הינם מבחר מתוך ציורים שלי מהשנים 2023-2019

10 הציורים הראשונים מבוססים על תצלומים שרובם צולמו על ידי אשתי, האמנית לנה זידל, בפתיחות של תערוכות ובאירועים חגיגיים אחרים והועלו אל הרשתות החברתיות. בעידן הרשתות החברתיות בו כולם מצלמים הכל, הרבה, בכל מקום ובכל זמן והתודעה אינה יכולה להכיל את זרם הדימויים הבלתי פוסק אני מציע מהלך הפוך: בחירה של דימויים משמעותיים עבורי מתוך השטף, מבט נוסף בי ובאנשים הקרובים אלי, עצירה, השתהות, עיבוד, התבוננות.

בציור בסטודיו (2022): אני מופיע ועל הקיר מאחורי תצלומים שהם מקורות ההשראה לעבודותי, בהם פורטרט עצמי של אורי רייזמן, צילום של בתי נטע ועוד. סלפי 3 (2019): צויר בעקבות תצלום של האמנית לוסי אלקיויטי – לנה מצלמת בפתיחת ארוע אמנות בבית הסופר, תל אביב, 4 לדצמבר 2018, אני משמאלה, מימינה האמנים יוסי וקסמן, נולי עומר וישראל דרור-חמד. סלפי 4 (2019): צויר בעקבות התצלום שצילמה לנה ומתואר בסלפי 3. בציור אנחנו (2019): מופיעים לנה אשתי, נטע בתי ואני, בעקבות צילום שצילם ידידנו, האמן מקס אפשטיין במסיבת יום ההולדת שלי בביתנו, ירושלים, אוגוסט 2018. הציורים איציק (2019), עופר (2019), נטע (2021), מקס (2021), בוריס (2020), שי (2021), הם דיוקנאות של חברים, ברובם אמנים, ושל קרובי משפחה המבוססים על תצלומים שלנה צילמה.

10 הציורים הבאים מבוססים על תצלומים מאלבומי התמונות המשפחתיים. העלעול באלבומים בעקבות פטירת אבי מקורונה לפני כשנתיים כחלק מעבודת האבל, ההתרפקות על הזיכרונות והחרדה מהיעלמותם הביאו אותי ליצירת סדרה זו. התצלומים שבאלבום מנציחים אירועים בחיי המשפחה. לצלמים לא היו יומרות אמנותיות ובתצלומים יש עבורי משהו מאד עמוק, מרגש ואותנטי. הצילום אז היה אירוע חגיגי ונדיר. התצלומים תיעדו אירועים בחיי המשפחה כפי שבני המשפחה רצו שיזכרו. התצלומים שבחרתי כנקודת מוצא לציורים שלי חושפים רגעים אינטימיים ומשמעותיים עבורי בביוגרפיה של משפחתי ושלי ובהם:

בר מצווה (2021): חגיגת בר המצווה שלי, ירושלים, 1973.  

ירושלמים בים (2021): סבי וסבתי עם אבי, אפרים בן השש ואחיו בן הארבע, ראשון לציון, 1943.

היום הראשון (2022): בעקבות צילום שצילם אבי בכניסה לביתנו ברחוב תל חי, אני לפני היום הראשון בכתה ב' ויעלי אחותי לפני היום הראשון בגן, ירושלים, 1967.

פורים בגן סימה 1 ו-2 (2022): מסיבת פורים בגן הילדים, אני מחופש לארנב, ירושלים, 1963.

באמצעות הציור אני שואף לומר משהו מעבר למה שהתצלום מוסר, עבורי הוא אקט של חופש בו אני פורם את החשיבות של הרגעים החגיגיים, מותח את גבולות הציור הריאליסטי ויוצר סצנות שיש בהן הומור והגזמה. הצבעוניות מועצמת ומומצאת מחדש, החללים ויחסי הגודל עוברים שינוי, ועיצוב הדמויות הופך תמציתי ולעיתים גרוטסקי.

הפוסט מבחר 2019-2023 הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%9e%d7%91%d7%97%d7%a8-%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-2019-2023/feed/ 0
Magical Nights https://www.odedzaidel.com/magical-nights/ https://www.odedzaidel.com/magical-nights/#respond Mon, 25 Mar 2024 10:20:42 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=4174 With Lena Zidel

Yanko Dada Museum

2019

הפוסט Magical Nights הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

Selected works, 2019 – 2023

In Studio 2022, acrylic on canvas, 100×100

Selfie 4, 2019, acrylic on canvas, 90×90

Selfie 3, 2019, acrylic on canvas, 90×90

We, 2019, acrylic on canvas, 80×100

Itzik, 2020, acrylic on canvas, 55X45

Ofer, 2020, acrylic on canvas, 45X55

Neta, 2022, acrylic on canvas, 45X55

Boris, 2020, acrylic on canvas, 45X55

Max, 2021, acrylic on canvas, 45X55

Shay, 2022, acrylic on canvas, 45X55

Bar Mitzvah, 2021, acrylic on canvas, 100×100

Catchick, 2022, acrylic on canvas, 100×80

Balcony, 2021, acrylic on canvas, 60×80

The first day, 2023, acrylic on canvas, 100×100

Purim in Gan Sima 2, 2022, acrylic on canvas, 100X80

Sea of Galilee, 2022, acrylic on canvas, 60×80

Purim in Givat Hambatar, acrylic on canvas, 100×80

Jerusalem by the sea, 2021, acrylic on canvas, 100×100

Purim in Gan Sima 1, 2022, acrylic on canvas, 100X80

Purim in the Garden of Miriam, 2023, acrylic on canvas, 100×100

The paintings above are a selection from my paintings from the years 2019-2023

The first 10 paintings are based on photographs most of which were taken by my wife, the artist Lena Zidel, at exhibition openings and other festive events and uploaded to social networks. In the era of social networks where everyone takes pictures of everything, a lot, everywhere and at any time and the mind cannot contain the incessant stream of images, I suggest the opposite move: choosing meaningful images for me from the flow, another look at me and the people close to me, stopping, pausing, processing, observing .

In a painting in the studio (2022): I appear on the wall behind photographs that are the sources of inspiration for my work, including a self-portrait of Uri Raisman, a photograph of my daughter Neta and more. Selfie 3 (2019): drawn after a photograph by the artist Lucy Alkiviti – Lena takes a picture at the opening of an art event at Beit HaSofar, Tel Aviv, December 4, 2018, me on her left, artists Yossi Waxman, Noli Omar and Israel Dror-Hamad on her right. Selfie 4 (2019): drawn following the photograph taken by Lena and described in Selfie 3. In the drawing we are (2019): Lena, my wife, Neta my daughter and I appear, following a photograph taken by our friend, the artist Max Epstein at my birthday party in our home, Jerusalem, August 2018. The drawings Itzik (2019), Ofer (2019), Neta (2021), Max (2021), Boris (2020), Shai (2021), are portraits of friends, mostly artists, and relatives based on photographs Lena took.

The following 10 paintings are based on photographs from the family photo albums. Flipping through the albums following my father's death from Corona about two years ago as part of the mourning work, the fondness for the memories and the fear of their disappearance led me to create this series. The photographs in the album commemorate events in the family's life. The photographers had no artistic pretensions and the photographs have something very deep, exciting and authentic for me. The photo shoot then was a rare and festive event. The photographs recorded events in the family's life as the family members wanted them to remember. The photographs I chose as a starting point for my paintings reveal intimate and meaningful moments for me in the biography of my family and myself, including:

Bar Mitzvah (2021): My Bar Mitzvah celebration, Jerusalem, 1973.

Jerusalemites by the sea (2021): My grandparents with my father, six-year-old Ephraim and his four-year-old brother, Rishon Lezion, 1943.

The first day (2022): following a photo taken by my father at the entrance to our house on Tel Hai Street, me before the first day of second grade and my sister Yali before the first day of kindergarten, Jerusalem, 1967.

Purim at Gan Sima 1 and 2 (2022): Purim party at the kindergarten, I am dressed as a rabbit, Jerusalem, 1963.

Through the painting I strive to say something beyond what the photograph conveys, for me it is an act of freedom in which I unfold the importance of the festive moments, stretch the boundaries of realistic painting and create scenes that have humor and exaggeration. The colors are intensified and reinvented, the spaces and the proportions change, and the design of the characters becomes concise and sometimes grotesque.

הפוסט Magical Nights הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/magical-nights/feed/ 0
עבודות 2023 https://www.odedzaidel.com/work-2023/ https://www.odedzaidel.com/work-2023/#respond Mon, 22 May 2023 16:35:52 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=3382 עם לנה זידל

מוזיאון ינקו דאדא

2019

הפוסט עבודות 2023 הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

עבודות 2023

הפוסט עבודות 2023 הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/work-2023/feed/ 0
תמונות וזיכרונות https://www.odedzaidel.com/%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%96%d7%99%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa/ https://www.odedzaidel.com/%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%96%d7%99%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa/#respond Sun, 26 Feb 2023 08:47:42 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=2441 עם לנה זידל

מוזיאון ינקו דאדא

2019

הפוסט תמונות וזיכרונות הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

תמונות וזכרונות, אוצרת: טל גלפר, יוני 2022, גלריה אגריפס 12, ירושלים

התבוננות בציור היא גם הזמנה לדו-שיח. מתבוננים בו והוא מחזיר מבט, בתהליך גישוש הדדי של התוודעות וקשב, שיש ויוביל לניצניה של תחושת היכרות עמומה ושל הבנה.

בתערוכה הנוכחית של עודד זידל סצנת מבטים מרושתת מקיר לקיר: בין משפחה לחברים, מרקם משותף של נוכחות חברתית, שבמרכזה הצופה, המוזמן למעגל הקשרים האינטימי של הצייר.

הציורים מציפים תחושת שהייה במרחב מוכר: הורים וילדים אחוזים זה בזה, יד מונחת על כתף באירוע חגיגי, זרוע הורית חובקת ילד בבילוי משפחתי על שפת הים או על רקע מכונית בנוף הררי. ומאידך, סדרת פורטרטים: פני חבריו של הצייר, כסמלי דימוי של אמן, של אדם.

למרות ישירות הג'סטות הציוריות, יש בציורים גם נוכחות מדיומלית אחרת, צילומית, לכאורה מוכרת – מקומית ואוניברסאלית כאחד – נוכחות של זיכרונות. ואכן, זידל מצייר זיכרונות מתוך צילומים ישנים שהוא מחלץ מתוך אלבומי משפחה, זיכרונות של אהבה שמזינים את מעשה הציור שלו. בדומה למילותיו של אבות ישורון, גם עבור זידל זיכרונות הם בית. הוא פונה לזיכרונות האחוזים בצילומים משפחה ישנים ומצייר משפחתיות וקרבה. זהו מהלך בלתי שגרתי באופן שבו הוא נעשה. בעידן הדימוי המצולם, בפייסוש ובאינסטוש, כולם מצלמים, הכל, הרבה, בכל מקום ובכל זמן. הצילום הוא חזות הכל. הפרטי הוא הציבורי והתודעה כמעט שאינה יכולה להכיל את שטף הדימויים הבלתי פוסק שהפך לזרם תודעה מצולם כללי ואוניברסלי. בתוך השטף הזה מקיים זידל מהלך עצירה מתוכנן ומחושב, רגיש ועמוק, הפוך לצילומיות האופנתית.

באמצעות הצילומים נושאי המשמעות של אביו, אימו ואחיותיו הוא חוזר למקומות, לחוויות, לרגשות. להבדיל מכך, השימוש בפורטרטים האישיים של חבריו האמנים שגם בהם מתקיימת חגיגיות. בציורים אלה זידל מצטרף לאופנה העכשווית של המצולם תדיר, מתוך הסכמה מודעת ומושכלת, שולף בחירות אישיות של אנשים ורגעים משמעותיים ומצייר אותם כהוויה אנושית ייחודית וכמחווה חברית.

התחקות אחר האסוציאציה והסיבה לשימוש בדימוי הצילומי, מהווה מפתח עקרוני לפענוח העבודות. השימוש בתצלום כקב לציור עבור זידל היא היאחזות בהוויה אנושית ובזיכרון הנותר ממנה. הציורים של זידל הם הפחת חיים בזיכרונות, הנעשית בזהירות ובדיוק ומוחזקת כהתרגשות פנימית אל מול חיי העבר. אך זו מתאזנת אל מול ויטאליות מתפרצת בציורי החברים שזידל מצרף לזיכרונותיו, כאינטואיציה חדה הצופה פני עתיד. הרפתקה של ממש. הרפתקה חברתית, שמעניין לראות לאן תמשיך ותוביל את הפרק החדש בציור של זידל.

הפוסט תמונות וזיכרונות הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%96%d7%99%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa/feed/ 0
האמן ומשפחתו https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%95/ https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%95/#respond Sat, 06 Jul 2019 00:17:52 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=338 אגריפס 12
2018

הפוסט האמן ומשפחתו הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

עודד זידל – ציורים 2018-19, אוצרת: אורנה נוי לניר, פברואר 2019, גלריה אגריפס 12, ירושלים

בציור הדיוקן העצמי, הצייר עוצם את עיניו, השתקפותו מוסטת מעט, הקשב מופנה אל קולות מהדהדים מתוך צדף, אין לדעת אם אלה קולות של רוח, או גלים רחוקים, אולי תהודה למשהו שנאצר בו וכעת נלחש באוזנו מעורר קשרים סמויים. מאחור ממוסגרת תמונה בצבעוניות עזה וכורסא אפורה מצדו האחד, מדפי ספרים ומסגרת של דלת מצדו השני, האם היא פתוחה או סגורה? בקו ירוק היא משרטטת ריבוע בהקצרה ויוצרת חלל בעל נפח. צורתו של הצדף שולחת זרועות, פולשת בזרותה למרחב הציור על קוויו ומשטחי הצבע המובהקים שלו. זהו ציור שונה למרות שהוא ממשיך את אופן הטיפול במשטחי הצבע והקווים, ה'אחרות' כמו מציעה קריאה שונה בתערוכת היחיד הזו, שתחום היקפה הוא פרק הזמן בו נעשו הציורים.

קרא/י עוד…

הציורים בתערוכה נחלקים לשניים, כשלהמשך העיסוק באתרים ונופים תעשייתיים ריקים מאדם, מצטרפים ציורים המבוססים על צילומי "סלפי" של קבוצות חברים ומשפחה. במרחב הציורי, צילום ה"סלפי" יוצר פעולה שבה כמו בציורי הפנורמה, נקודת המבט היא גורם מארגן, המכנס את הדימויים ועורך אותם אל תוך המסגרת ועל מישור התמונה לכדי ציורים דוברי שפה משלהם,נפרדת מסימול וייצוג.

כך אל מול האתרים האיטיים והסבילים בהם נמסכת בדידות ואבק דק של שוליים, נכנסים מפגשים מהירים ושוקקים של אירועים חברתיים שאותם מחוות הצילום עוצרת לרגע קצר והגם שהמתועדים מרוכזים בבבואתם מורגש קשר מחבר המצויר בהומור חומל ובפלטת צבעים המשתנה בהתאם. קריאה חדשה יכולה לעלות לנוכח הציורים הפנורמיים שצמצום הפירוט והתיחום, נראה כמדמה מקומות ונופים פנימיים,
בהם הבדידות אינה אלא שקט.

ניתן לראות זיקה לציירי האוונגרד הרוסי בהם אלכסנדר רודצ'נקו, אל ליסיצקי וקזימיר מלביץ, בפירוק ובנייה מחדש של דימויים המסוגננים בצורות גיאומטריות ואף יותר לזרם הפרסיסיוניזם האמריקני, מהם הציירים רלסטון קרופורד וניילס ספנסר שתיארו אזורים אורבניים ומבני תעשייה מעוצבים בצמצום גיאומטרי, אלה גם אלה בהשפעה קוביסטית מובהקת. אדוארד הופר שהדמיון בציורי אזורי התעשייה הנטושים עולה ומתקשר מאליו לציוריו של זידל, פעל לצדם מתוך היכרות עם זרם הפרסיסיוניזם, התעקש להצהיר, למרות שציוריו יוצרים הלך רוח של ניכור ומלנכוליה, שנפילת אור השמש על בניינים ודמויות היא זו שמעניינת אותו ולא סימבוליזם כלשהו. אור השמש המקומי הצורב, מעסיק את זידל ומופיע כפיגמנט הספוג בדברים ומזכיר את אורי רייזמן במשטחי הצבע ובחללים הרוויים השקולים ומתפקדים כדימויים בציורי הנוף, כמו בדיוקנאות.

בציורים זידל ממשיך את דרכו, בה הוא נוטל לעצמו חופש כמעט מתריס שלא לפעול בתוך השפה הציורית על פי כלליה, כך שהנראה בה מנכר את המוכר ומעלה שאלות בנוגע לצורה ולצבע, לתקינות, להגדרת חלל ולמכלול, הן נשארות פתוחות ומזמינות את הצופה לדיאלוג. קיר צהוב זורח ומלוא שמים מתכהים נושקים לקו האדמה, כתם שמלה ירוקה לידה חלל מתמצק. ציורים.

אורנה נוי לניר, אוצרת

משפחת האמן, תערוכה קבוצתית עם לנה זידל, בן סיימון ויוסי וקסמן.
אוצרים: לנה זידל ויוסי וקסמן, מאי 2018, גלריה אגריפס 12, ירושלים.

מהו דיוקן משפחתי? האם זאת תמונה משותפת של בני משפחה גרעינית אחת? ואולי דווקא לא? לרוב, כשאנחנו חושבים על דיוקן משפחתי, מיד צצים ועולים בעיני רוחנו תצלומים מהעבר הקרוב או הרחוק שלנו: סביב שולחן החג, בטיול בטבע, על חוף הים, בבית הסבא והסבתא ועוד ועוד.

ומהו הדיוקן המשפחתי האולטימטיבי? – האם זו תמונה שהפכה למעין אייקון בחוג המשפחה, זו שעברה מהשלב הבנאלי, היומיומי, אל השלב הקדוש של הנצח? האם אלו אותן התמונות שהתגלגלו אלינו מבית הסבים שלנו, תמונות שהיו תלויות דורי דורות בסלונים של המשפחה?

ואולי אלו תמונות קמאיות יותר, שבטיות יותר, כמו אלו המתארות סצנות התהוות של שבט חדש, עם חדש, או דת חדשה? הרי אין משפחה אולטימטיבית יותר וקדושה יותר – ומצוירת יותר! – ממשפחת מרים ויוסף מנצרת, משפחה שעברה גלגולים רבים כל כך, ולבשה פנים רבות כל כך. כולנו זוכרים את סצנת הלידה באבוס, או את סצנת הצליבה בגולגולתא. תמיד יהיו שם האב, האם והבן. וברבות הימים יתווספו למשפחה הגרעינית הזאת גם דיוקנאותיהם של תורמי הציור – לרוב מחוץ לתמונה, מימין ומשמאל, כמו היו מבקשים להיות אף הם בני המשפחה הזו, או לפחות להתבשם בקדושתה.

בתערוכה "משפחת האמן" ארבעה ייצוגים לתפיסת דיוקן המשפחה:

לנה זידל- בחרה להושיב את משפחתה בתוך ציור שציירה לפני 12 שנים, בסצנה פנטסטית המתרחשת ברחובות ירושלים העתיקה, כשלצד עליבות וליכלוך הרחוב נראים חומרי הציור של האמנית – גירי פסטל ותרסיסים. האם משפחת האמנית היא בעצם המשפחה הקדושה? לנה-מריה עומדת מאחור עם עציץ שאולי רומז על רוח הקודש, ולפניה עודד-יוסף האב ונטע-ישו הבת. בציור נוכחים גם זאבי הנפש של האמנית האם, מתרפקים על האב ועל הבת, כאילו ביקשו מבני המשפחה לחוש באצבעותיהם את חיבוטיה של האמנית בפרוותם השחורה.

בן סיימון- הושיב דמויות שאינן בני משפחתו, אלא דמויות שנולדו על הבד ממש, סביב שולחן חגיגי בסוכה, בסצנה סימטרית המזכירה מאוד את סצנת הסעודה האחרונה הנוצרית. האמן יצר דמויות אנשים שאין ביניהן קשר משפחתי, שאולי כך יוכלו הצופים לראות את עצמם באנשים הללו, כאילו היו הם חלק מאותה משפחה מצוירת. האם זו סוג של משפחה אוטופית?

אצל עודד זידל דווקא היומיומי מונצח, בסצנת "סלפי" אופיינית, בה אם המשפחה מושיטה את הטלפון הסלולרי קדימה ומנציחה את הרגע המשפחתי שתכף יעלה לעמוד הפייסבוק של שלושת הנוכחים בציור: האם לנה, האב עודד והבת נטע. האם זו התרסה? ואולי זה דווקא חמלה? ואולי יש כאן דיאלוג עם ציור "המשפחה הקדושה"
של אשתו לנה?

יוסי וקסמן- בחר לתלות שמונה דיוקנאות כמו באלבום משפחתי, אלבום המייצג לכאורה את שלבי התהוות המשפחה: חתונה, לידה, ילדות, נעורים, זיקנה. מעגל החיים שנוצר בתוכו את החולין, אבל גם את הרגעים "הקדושים" לכאורה. אבל למה הכלה בוכה? ולמה הילד מול נרות החנוכה מחמיץ את פניו?

יוסי וקסמן, אמן ואוצר

הפוסט האמן ומשפחתו הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%9f-%d7%95%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%95/feed/ 0
אספלט, ברזל, בטון https://www.odedzaidel.com/%d7%90%d7%a1%d7%a4%d7%9c%d7%98-%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%9c-%d7%91%d7%98%d7%95%d7%9f/ https://www.odedzaidel.com/%d7%90%d7%a1%d7%a4%d7%9c%d7%98-%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%9c-%d7%91%d7%98%d7%95%d7%9f/#respond Wed, 03 Jul 2019 14:37:36 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=365 גלריה אלה
2008

הפוסט אספלט, ברזל, בטון הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

אספלט, ברזל, בטון, אוצרת: אלה קליר-אריאל, פברואר 2008, גלריה אלה, ימין משה, ירושלים

חצרות מפעלים, אתרי בנייה, מגרשי גרוטאות, מיכלים ומשאיות, פחים צינורות וקרשים. עודד זידל מצייר את החצר האחורית של הנוף העירוני. לא נופי טבע ולא נופי עיר ‘מתורבתים’, אלא אזורי שוליים, פינות זנוחות ומקומות שאנו חולפים על פניהם כמעט מבלי לראותם. הציור מתבסס כמעט תמיד על צילומים שצילם ומשמשים לו כסקיצה ראשונית. בתהליך העבודה מתפרקים הנתונים שבצילום ונבנים מחדש – פרטי נוף מיטשטשים, חלקם נעלמים, עד כי לעתים נותר קשר רופף בלבד בין הציור לבין הצילום ששימש לו נקודת מוצא.

קרא/י עוד…

כל הציורים ריקים מאדם או בעל חיים. מבחינה זו ניתן לראות בציוריו של עודד חוליה הנובעת, בדרכה הייחודית, מציורי העיר הריקים והאימתנים של דה קיריקו האיטלקי, ומציורי החללים הריקים, עם חלוקת השטח הדומה של הופר האמריקאי, אשר אף אמר: “תמיד חדר ריק היה עבורי אתגר… כיצד נראה חדר ריק כשאף אחד לא נמצא בו… ההיעדרות יכולה להעיד על נוכחות”. בציוריו של זידל אין ניכור, האדם החסר נוכח, והמשאית, הטרקטור או המנוף, עמדת השמירה והאור בחלון הם עדות לקיומו ולהימצאותו בשטח. מבחינה זו אפשר לחזור חמשים שנה לאחור, אל ציורי הכלים החקלאיים שצייר אברהם אופק בקיבוץ – תמיד ללא אנשים. הגרוטאות כנושא בחלק מן הציורים, ההתייחסות אל הנוף כאל גיבוב מקרי של עצמים וההישענות על צילומים מזכירים את רישומי הערימות של לארי אברמסון.

הבחירה השרירותית, הסתמית לכאורה של הנושאים, הופכת את הציור עצמו לנושא וממקדת את הצופה בשפת הציור, במבנה, בצבעוניות, בחלוקת השטח ובפעולת הציור. יש בציוריו של עודד חום, יש קרקע מוצקה ויש שמיים, יש אור יום או אור פנסים בלילה. אך לא מדובר פה בנוף פסטורלי כי אם במקומות של בנייה ותעשייה, שהקסם בהם טמון  בדינאמיות ובהפתעה, ממש כמו ביצירה האמנותית עצמה. בשפה תמציתית, ובמריחות צבע דשנות הוא יוצר משטחי צבע אחידים. בציורי היום הצבעים מוארים ומסנוורים ונראים במלוא עוצמתם, עד כי אפשר לחוש בחום המתעצם מצינורות המפלט של הדחפורים והמלגזות. בציורי הלילה, הפנסים מאירים ויוצרים מראה דרמטי מקיר של מבנה, מדלת או מחלון, והחושך מכסה על האבק, על השומר העייף שבפנים, על הפסולת ועל האדמה המוכתמת בזפת.

אלה קליר-אריאל, אוצרת

12 ציורים מתוך התערוכה, בלא כותרת, אקריליק על קרטון 40X30 כל אחד, 2006

תמונות מפתיחת התערוכה, פברואר 2008, גלריה אלה, ירושלים.

חול, חצץ ומלט, אוצרת: מוניקה לביא, אוגוסט 2006, גלריה על הצוק, נתניה

עודד זידל מציג ציורים והדפסים שיצר בשנתיים האחרונות. בפורמטים שונים, ציוריו והדפסיו משרטטים את שולי האזורים האורבניים, אזורי תעשייה ואזורי בנייה, ובהם מערבלי בטון, מנופים, מבני תעשייה, טרקטורים [או דחפורים], משאיות וכן מראות עירוניים שונים – חזיתות בתים, פנסי רחוב, כבישים ומכוניות.

קרא/י עוד…

סגנון ציורו של זידל מתאפיין במשיכות מכחול מהירות, רחבות, מדויקות מתוך דחיפות, הנאה וביטחון. במידה רבה, הציור הוא הנושא. גוני הצבע, סוגי הקומפוזיציה, השליטה ברזי הפרספקטיבה – כל אלה באים לידי ביטוי. עבודותיו של זידל מתכתבות עם סגנון הציור הישראלי בראשית שנות ה-80, ובפרט עם ציוריהם רווי הצבע של גבי קלזמר ויצחק ליבנה, שפרצו לחלל הציור הישראלי לאחר שנים של יובש מושגי. לכאורה מדובר באנכרוניזם, אלא שלמעשה מדובר בפעולת גילוי. זידל, כעת בשנות ה-40 לחייו, החל לצייר לפני כשלוש שנים ומאז לא הפסיק. מעניין לעקוב אחרי התהליך של מי שלמד עיצוב גראפי בבצלאל בשנות ה- 80, וכעבור 20 שנה שב למחלקה לאמנות ולמורים שלימדו שם. את נקודת ההתחלה, שבה מתחילים לצייר, ניתן לבחור. סיבוב שני מתברר כאפשרי ומדובר בבשורה אופטימית לכל מי שמהסס לקפוץ לבריכת האמנות.

התאורה היא מוטיב בציוריו של זידל. בין אם טבעית או מלאכותית, מאור השמש או מפנס הרחוב, התאורה נוכחת כל העת. מהתאורה נגזרים הצללים, ומשחקי האור והצל יוצרים דרמה בתוך נופיו של זידל. תחושת הדרמה שעולה בהדרגה מתוך הציורים מתחדדת לנוכח היובש שבו הם מצוירים ותחושת האגביות כביכול של נושאי הציור. זאת משום שזידל יוצר דרמות מבלי להיות דרמטי. הוא מצליח לגעת בבדידות מבלי לגלוש לפאתטיות ועוסק במוות מבלי לומר עליו דבר במישרין

הדמות האנושית חסרה לכאורה. נופיו של זידל הם תפאורות חסרות שחקן ראשי, וניכרת בהם תחושת ואקום ומתח, שגואה מתוך הנופים הנטושים. אלא שנוכחות אנושית חודרת אל הציורים באמצעות רמזים פורמליסטים. למקצת הציורים נבחר פורמט רוחבי צר וארוך, והתוצאה היא תחושה מעט קלאוסטרופובית, מאיימת ואף מורבידית. אם המאונך הוא אות לחיים, המאוזן הוא סוג של מוות. הפרספקטיבות המכונסות מזמינות את הצופה להתכנס פנימה אל תוך הציור, ובו בזמן דוחקות שישאר בחוץ שמא ילכד בין קירות, גדרות, חומות וחזיתות מבנים שלא יאפשרו לו להגיע אל האופק. בציוריו של זידל השמיים כמעט תמיד נוכחים, בהירים ומוצפים אור, או כהים, מאיימים ורובצים על הציור. בדרך כלל הדרך אליהם חסומה. הציורים חותרים להגיע אל השמיים ולשם נמשך מבטו של הצופה, אלא שהשמיים הם משאלה בלתי אפשרית. בדרך לשמיים, שצבעם יוצר את מצב הרוח של הציור, תמיד ניצב מכשול. הדרך איננה פנויה ואי אפשר להתקדם עד לקו האופק. מרחבי השמיים הם המקום הרחב, הפתוח, הנושם של הציור, והם ניתנים בלגימות קצרות.

ציוריו של זידל מקורם בצילום. זידל מצלם את האתרים ולאחר מכן מתרגם אותם לציורים.  מעניין לעקוב אחר תהליך שמאפשר לצופה להתבונן בפרשנות שמציע האמן למציאות. זידל מנקה מהמציאות את הפרטים והטקסטורות, משנה את הקומפוזיציה, עושה מניפולציות ב”דבר האמיתי” למען ניקיון חזותי שגובל בהפשטה. הניקיון שעושה זידל בנופים, התעלמותו מהדמות האנושית, תמצוּת הצורות, השימוש בבריסטול ובאקריליק, כל אלה חושפים ממש כפי שהם מסתירים. ומשלל הנופים, השמיים, אזורי התעשייה והמבנים העירוניים עולה תחושה חדה של ישראליות: משהו צחיח, חסר יופי במובן המקובל, שאינו סובל עודף רגש וחותר  לתכליתיות.

מוניקה לביא, אוצרת

רוממה-תלפיות, אוצר: דורון ליבנה, דצמבר 2008, גלריה אגריפס 12, ירושלים

אחד הציירים האימפרסיוניסטים אמר פעם על גוגן: “אני לא יודע למה צריך לנסוע לטהיטי כשאפשר לצייר כל כך יפה ב-באטיניול”. באטיניול היה בפריס כמו רוממה, תלפיות בירושלים אכן בעודד – כדבריו – יש משקע אימפרסיוניסטי מובהק. את האתרים שהוא מצייר הואחי באופן קיומי,אקזיסטנציאלי, לא כמו תייר. הנופים של עודד אינם שכיות תמונה, אינם פיקטורסקיים.

קרא/י עוד…

סזאן (פוסט-אימפרסיוניסט אמנם) צייר שוב ושוב את הר סן ויקטואר; מונה צייר את הגן שלו בז’יוורני, רנואר צייר מסיבות שייט על גדות הסיין. כך רשם ג’אקומטי את פריס. הנופים האלה לא היו לציירים הללו בגדר “חוץ”: לא טהיטי,לא פסגות ההרים של קספר דוד פרידריך ולא נופי הים הסוערים של טרנר. האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים לא עמדו  ל נ ו כ ח  סביבותיהם; הם הפנימו אותן כיוון שחזרו אליהן עוד ועוד, וציירו אותן במישרין, על הבד, בשעות האור, ללא רישומי הכנה, ללא שכבות-מצע ושכבות-ביניים של תזגיג, כפי שהיה נהוג עד אז.  כך, על כל פנים, נעסו הציורים האימפרסיוניסטיים ה”קלאסיים”. התמונה האימפרסיוניסטית לא עמדה בין הצייר לבין סביבתו, היא לא היתה שחזור הסביבה (כפי שהיו,למשל,נופי ונציה ולונדון של קנאלטו) ולא הצגה רומנטית של כוחות טבע; הציור האימפרסיוניסטי היה יותר כמו טביעת-החותם של הסביבה על בד-הציור.
זו היתה דרך ההתרשמות – IMPRESSION התרגום המילולי של המונח הלועזי הוא “לחיצה”, “הטבעה”,
”טביעת חותם” זו היא משמעות המונח העברי “רושם” ומכאן: “רישום".

עיקר האימפרסיוניזם הוא הצבע וגם כאן הולך עודד בעקבות האימפרסיוניסטים. בשונה מהם, משיכות המכחול שלו אכספרסיוניסטיות באופיין, הצבע שלו יוצר אווירה ותאורה כללית קצת יותר משהוא מוסר את הצבעוניות המדוייקת של המושאים. הבדל עמוק יותר נמצא בבחירת אתרי הציור. האימפרסיוניסטים ציירו סביבות מיטביות, מעוררות אופטימיות, שמבטאות את מהלך החיים השליו, את “הטבע” במובן החיובי, האידילי (NATURE נגזר מלשון “לידה” ו-“צמיחה” בלטינית); ואילו באתרים של עודד נוכח המאוים, הריק, המנוגד לרווחת-הגוף ולמשך-החיים הפורה והבונה. עודד מראה את האלימות, על דרך מהפכת התעשייה, שהאדם השית על “הטבע”. בציוריו יש מה שהגוף אינו יכול לשאת בתנועתו החופשית, בנשימה. כאן אין שיט רוגע על מי נהר שקטים, אלא עקבות פעולתם של דחפורים. אלה הם נופי “ארץ הישימון”, שיירי הציוויליזציה וחורבותיה, שהותיר האדם על סביבו. הנוכחות האנושית כאן היא זו של נטישה ולא של הצטרפות והזנה הדדית של האדם וסביבתו. לפנינו איפוא נופים שכוחים. שכחה זו היא שמתהווה לנגד עינינו בציורים של עודד.

מה שנשאר בנופים שלו הוא מחסות ארעיים ואמצעי הגנה – ואמצעי חיתוך הסביבה וביתורה כגון גדרות, רשתות, מיכלים, מכולות, מבנים באמצע תהליך בניה או לפני הריסה, ואתרים תעשייתיים ריקים מנוכחות אדם.

בסופו של דבר, המסר האימפרסיוניסטי העיקרי הוא האינטימיות של אדם בתוך מה שהוא רואה – אינטימיות בניגוד להיזכרות ולהנצחה – ותחושת האינטימיות עולה גם מהציורים של עודד – רוממה ותלפיות הן שכונות שעודד עובר בהן כמעט מדי יום אלא שההבדל הוא זה: האינטימיות האימפרסיוניסטית היא אינטימיות של בן-הבית בסביבתו, שהוא משגשג בה ואילו בציור של עודד אין שום דבר הראוי לכינוי “בית”. זוהי אינטימיות של נווד, של חסר-בית, הנע ונד כמו קין שבנה את העיר הראשונה לאחר שגורש מקדמת עדן.

דורון ליבנה, אוצר

הפוסט אספלט, ברזל, בטון הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%90%d7%a1%d7%a4%d7%9c%d7%98-%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%9c-%d7%91%d7%98%d7%95%d7%9f/feed/ 0
פני השטח https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%a6%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d/ https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%a6%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d/#respond Tue, 02 Jul 2019 12:35:04 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=341 אגריפס 12
2012

הפוסט פני השטח הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

ארבעה קירות, וריאציות על נושא אורבני, תערוכה קבוצתית עם לנה זידל, בוריס יוחבץ וטנו סואוסטר 
אוצרת: לנה זידל, נובמבר 2010, גלריה אגריפס 12, ירושלים

הצופים – מחווה לקזימיר מלביץ', 12 יחידות, 40X40 כל אחת, אקריליק על בד, 2010

התערוכה עוסקת במרחבים אורבניים דרך מבטם של ארבעה אמנים
וכוללת נופים וסצנות דמיוניות ובעלות אלמנטים פיגורטיביים בעבודותיהם של לנה זידל וטנו סאוסטר, דימויים סימבוליים אצל בוריס יוחבץ, וציורים מסוגננים על גבול המופשט אצל עודד זידל.

קרא/י עוד…

בעבודותיה של לנה זידל מופיעה עיר רדופת רוחות זאבים, המגיחים ספק כאות אזהרה, ספק ככוחות טבע שאמאניים ומעוררים את רחובות העיר מתרדמתם. האפקט שנוצר כתוצאה משימוש בצבעי הזהב וצבעי הגיר מזכיר ציורי פרסקו מתקופת הרנסנס המוקדם והופך את עבודותיה למעין איקונות מודרניות.

במבט חטוף נראות עבודותיו של בוריס יוחבץ תמימות ורכות; הן מטעות את הצופה במראן ההרמוני, בצבעוניותן המעודנת ובקווי המתאר הרכים. אך למעשה מתחת כל אלה מסתתרים מסרים פרובוקטיביים, פוליטיים וארוטיים מתריסים, ביקורת חברתית נוקבת, ודימויים של חוצנים ומפלצות. התוצאה היא ניגוד מפתיע בין חריפותו של התוכן לבין אופן הטיפול הרך.

בעבודותיו של טנו סואוסטר משתקפת עיר שברחובותיה משוטטים צללים של חרקים, מגדלים ועמודי חשמל החותכים את קו הרקיע כמפלצות מכניות. המתח המתקיים בעבודותיו הוא בין ישן וחדש: בין הדימויים של עיר עכשווית לבין דימויים ארכיטיפיים עתיקי יומין; בין טכניקות רישום קלסיות לבין תקריבים וחיתוכים בלתי צפויים בקומפוזיציות.

 המיצב הציורי של עודד זידל שואב את השראתו מציור קונסטרוקטיביסטי מראשית המאה ה־20. הנוף מתורגם לצורות גאומטריות פשוטות, תוך שמירה על חומריות דשנה וספציפיוּת של מקום. גישתו של עודד זידל לנושא היא מרוחקת, והוא צופה מאי־שם בשני צופים הצופים בנוף.

לנה זידל, אוצרת

זר שינסה לנתח את ירושלים על סמך מקבץ התערוכות המוצגות בימים אלה, עלול להגיע למסקנה שהמאפיין הבולט של העיר הוא דיאלוג. התכתבויות בגלריה יפו 23, מורים וחברים בגלריה ברבור ותערוכה קבוצתית בגלריה אגריפס 12 – שלושה שיתופי פעולה בעיר שתושביה היהודים והערבים, החילונים והדתיים, הימנים והשמאלנים והעשירים והעניים רחוקים מחיי שלום משותפים. על כן, נראה שלא לחינם שיתופי הפעולה המוצגים אינם מתקיימים בין מקומיים לבין עצמם.

קרא/י עוד…

מגדל בבל ניאו-קלאסי

ב”וריאציות על נושא אורבני” המוצגת ב”אגריפס 12″, משתתפים לנה ועודד זידל, בוריס יוחבץ

וטנו סואוסטר – שלושה מהגרים מברה”מ וצבר אחד. כולם מציגים ציורי נופים עירוניים חצי מדומיינים, ומעניין כי גם המקומות המוכרים בציורים, מתוארים בהזרה שמרחיקה אותם מן המוכר וטוענת אותם במידה של מסתורין, חלום או פירוק.
סואוסטר, למשל, מציג ציור של מגדל דוד, ובו הופך המקום למעין מגדל בבל ניאו-קלאסי, ספק מתפרץ מן האדמה וספק קורס אל תוכה. בציור אחר ממשיך המגדל להיבנות עד שנדמה שתיכף יבלע את יתר בנייני העיר. לנה זידל מציירת בשכונות בסביבת ירושלים, אך השימוש בשכבת יסוד בצבע זהב ומראות הזאבים הפסטליים שפולשים אל הרחובות, מעניקים לעיר המצויירת מראה

ימי-ביניימי אפוקליפטי ואפל, שהילת הקדושה שלו התחלפה עם השנים בנבואת חורבן המגשימה את עצמה. אצל יוחבץ נדמה במבט ראשון כי מדובר בציורים נאיביים הרבה יותר מאלו של יתר המשתתפים בתערוכה, אולם השטיחות של הסצינות המצויירות והיחסים הביזאריים משהו בין הדמויות, הופכים את הנאיביות לחשדנות ומציבים סימני שאלה מעל כל ציור.
לצד שלושת המהגרים ניצב יליד הארץ עודד זידל שמצייר, באופן מפתיע, תחת השפעת הציור הסופרמטיסטי הרוסי, וכך בעוד האמנים הרוסים יוצקים אל נופי הארץ את זכרונות ילדותם והיכרותם מבית עם תולדות האמנות האירופית, הצבר מאמץ לעצמו שפה זרה מבלי לצאת את גבולות הבית.

יונתן אמיר, מתוך כתבה בישראל היום, 10 בנובמבר 2010

פני השטח, אוצר: יונתן אמיר, מאי 2012, גלריה אגריפס 12, ירושלים

פני השטח, 6 עבודות מתוך התערוכה, 30X20 כל אחת, אקריליק על בד, 2010

המנזר / פני השטח

טקסט לתערוכה זוגית עם לנה זידל, גלריה אגריפס 12, ירושלים 2012

עבודותיהם של לנה ועודד זידל אמנם מוצגות זו לצד זו בגלריה אגריפס 12, אך כפי שניתן להבחין בנקל מדובר בתערוכות נפרדות של שני אמנים שונים. יחד עם זאת ישנו גורם המחבר בין שתי התערוכות, הקשור בניסיון של שני אמנים מנוסים להרחיב את גבולות עבודתם המוכרת או לחילופין לפרוץ אותם לגמרי. התנסויות אלו מבקשות לבחון את הזיקות שבין הדימוי עצמו למדיום שמדמה אותו, דבר שבא לידי ביטוי בעבודתו של עודד זידל, שמרחיב את שפת הציור המינימליסטית-תעשייתית המזוהה עימו ויוצר מערך אובייקטים הנע בין ציור לבין מודל אדריכלי, ובעבודתה של לנה זידל, שמציגה רישום פרוטאז’ מושגי, גס אך מצומצם, שמבקש לבחון את יכולתה של פעולה רישומית כמעט מכאנית שכזו להדהד רשמים וזיכרונות.

קרא/י עוד…

במשך תקופה ארוכה ביקרה לנה זידל במנזר המצלבה בירושלים, שהתה במקום, התיידדה עם הנזירות והנזירים המתגוררים בו וצילמה את המנזר מזוויות שונות ובשעות שונות של היום. מששבה לסטודיו החלה לרשום את המנזר, וליתר דיוק לא ממש את המנזר אלא את צלליתו, למעשה לא את הצללית עצמה אלא את דימוי הצללית כפי שנשמר בזכרונה של האמנית. את הרישומים יצרה מהזיכרון תוך שימוש בטכניקת פרוטאז’ הנוצרת במשיחת הפחם ע”ג נייר המוצמד לפני שטח בעלי טקסטורה. הבליטות והסדקים בלוח העץ המונח מתחת לנייר, מיתרגמים במקרה זה לרישום מחוספס ועשיר המהווה דימוי אינדקסיקאלי של מצע העבודה. כפועל יוצא מכך, לא פחות מכפי שהרישום של לנה זידל מתאר את צדודית המנזר שנצרבה בזכרונה, הוא מסמן הלכה למעשה את תנאי השטח של היווצרותו, את המכשולים, התפניות האקראיות והכתמים הבלתי-צפויים שמאפיינים את תשתיתו. התוצאה היא רישום בגושים כהים המתחקים אחר קווי המתאר של המבנה, קירות תומכים שנטמעים בדימוי העמוס, פרטים שנבלעים בטקסטורת הרישום הפרוטאז’י ומבטלים גבולות בין מושא הרישום לרישום כמושא.

כמבנה אבן ימי-ביניימי גדול ומוקף בשטח פתוח בלב ליבה של העיר המודרנית, מרכז העיר לפניו וגבעת השלטון ומוזיאון ישראל מאחוריו, פועל מנזר המצלבה במעין טריטוריה נבדלת. הרישום של זידל משתמש באתר היחודי כדי לבצע מהלך כפול: מחד הוא מנצל את הניתוק שלו על מנת לנסות לייצר אוטונומיה ארעית – מרחב התבוננות המאפשר בחינה מדיטטיבית של הרישום בכלל ורישום הנוף בפרט, במנותק מהקשרים פוליטיים מקומיים (שמהווים יסוד מרכזי בעבודות אחרות של האמנית).
מאידך מבקש הרישום לנכס את המקום, לגאול אותו מניתוקו, להקנות לו זיקה ובעלות ובכך גם למקם אותו מחדש ולבטל את האוטונומיה שהוענקה לו. כפועל יוצא מפעולת ההתחקות והרישום הפרוטאז’י נוצר מקום נטול מקומיות המביע ניסיון ללכוד משהו מן הרוח החמקמקה שהאתר משרה על האדם השוהה בו, ובו בזמן עדות לקושי לעשות כן. אולם לרישום הפרוטאז’ יש משמעות נוספת ומהותית: הפעולה המכאנית והרציפה הנוצרת בד בבד עם צמצום האמצעים החומריים למינימום מחייבת צלילה – מחיקת הידוע והמוכר והתמסרות למסתורין הכרוך באי הידיעה כיצד תראה התוצאה. זידל מתארת זאת כוויתור על ודאות ובהירות לטובת חוויה רוחנית שפעולת הרישום מהווה צינור המוליך לעברה.
גם עודד זידל עוסק בצמצום. ציוריו הולכים ומשילים מחוות ציוריות, ניואנסים ודימויים מורכבים שהופיעו בעבר בעבודותיו, לטובת מילון צורני וצבעוני רזה ומאופק – אוסף בסיסי של צורות שבלוניות הניתנות לשיבוץ בתפקידים שונים בכל פעם מחדש. פעם העיגול הוא ראש, פעם פנס ופעם ירח. פעם המלבן הוא בניין, פעם משאית ופעם פני שטח טופוגרפיים, פעם המרובע הוא חלון, פעם מסגרת ופעם צורה כשלעצמה. זהו ציור הנראה כהבטחה לציור – מין קופסת פאזל שהתמונה המודפסת עליה מציגה את הדימוי שיווצר בהרכבת החלקים שמונחים בפנים. פאזל הוא גם אסוציאציה שעולה מהתבוננות בציורים, שהדימויים המופיעים בהם לוקטו ממגוון מקורות השפעה שונים ומרוחקים – נופי הספר האמריקאי, עירוניות ירושלמית, קונסטרוקטיביזם רוסי, מינימליזם נקי ומראות תעשייתיים, צורות גיאומטריות אמורפיות שהפכו לדמויות אדם העומדות מול צורות גיאומטריות דומות שהפכו לנוף.

אם הציור של עודד זידל נראה כהבטחה לציור, הנוף המופיע בו נראה כהבטחה לנוף. זהו נוף של פרסומת המזכיר דימויים טלוויזיוניים וגרפיים משנות ה-50. על פניו הציורים נראים כדימויי מסיכה. בדומה ל”עקרת הבית המאושרת” מן הטלוויזיה, גם הם מציגים את מה שנראה כשבלונה או מעטפת, אולם בניגוד לדימוי עקרת הבית המאושרת, דימוייו של עודד זידל אינם מבקשים לדחוס את הדרמה המתחוללת מתחת לפני השטח לתבניות של שלמות הרמטית. באופן מפתיע, חרף האטימות של הדימויים הסכמטיים יש בהם רוך וחמלה. התעשיה המופיעה בהם אינה מנוכרת, הנוף המגודר אינו מאיים והדמויות השבלוניות אינן חסרות אופי. כך, אף שמדובר בציורים המבוססים על סכמטיות אלו ציורים שפוגשים את הסכמטיות בגלגולה המאוחר, כשהיא משוחררת מהבטחות אוטופיות שייצגה בראשית המאה ה-20 ומן הצורך להסוות את זרמי הנגד הגועשים תחתיה שנוצרו חצי מאה מאוחר יותר. השחרור מאידיאולוגיות מוצהרות ומשחקי תפקידים מותיר את הציור של עודד זידל “פנוי רגשית”, וככזה הוא כמובן מלא ברגש.

יונתן אמיר, אוצר

הפוסט פני השטח הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%94%d7%a6%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d/feed/ 0
בשביל בין עשבי הים https://www.odedzaidel.com/%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%a2%d7%a9%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%99%d7%9d/ https://www.odedzaidel.com/%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%a2%d7%a9%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%99%d7%9d/#respond Sun, 30 Jun 2019 09:08:54 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=277 ספר אמן
עם דורית וייסמן
2011

הפוסט בשביל בין עשבי הים הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

בשביל בין עשבי הים
ספר ובו פואמה של המשוררת דורית ויסמן וציורים שלי,
ההשקה החגיגית התקיימה במאי 2011, בגלריה החללית, תל אביב

עטיפת הספר

המשוררת דורית ויסמן והצייר עודד זידל יוצאים למסע בספר-אמן משותף. דורית כתבה את הפואמה בזמן היותה בנופש בסיני ועודד התפעם. הפואמה שימשה עבורו השראה לסדרת ציורים המתארים את חופי הים האדום.
קרא/י עוד… הנה כמה תגובות על הספר: רוני סומק, משורר:  דורית ויסמן בדיו צהוב ועודד זידל במכחול כחול צובעים קווי רוחב וקווי אורך רבי- יופי במפה האילמת ששמה מדבר. ד"ר גלעד מאירי, משורר:  הספר כיצירה בינתחומית אחת שלמה, פורץ את הגדרות של מוסכמות פואטיות וסגנוניות, אבל הכי חשוב – הוא פשוט ספר שנעים לקרוא אותו.  שמעון בוזגלו, משורר: כבר מן השורות הראשונות משרה הספר כולו אווירה נינוחה וקסומה, ומצטיירת דמות של אדם שלא רק משלים עם העולם, אלא יותר מכך – מקבל אותו, את עצמו ואת זולתו בזרועות פתוחות ונבונות; אבל יותר מכל, בזרועות שרות! פרופ' אורי ברנשטיין, משורר: דורית וייסמן היא משוררת מחוננת, עזת נפש וקולה מיוחד בשירה העברית הנכתבת היום. הספר "בשביל בין עשבי הים" הינו ספר לירי מיוחד במינו המהווה תיאור רגע ארץ ישראלי מאוד בנוף הארץ שבו מתוארת הארה הנובעת מהתמזגות חד פעמית בין נוף ונפש. ליאור שטרנברג, משורר:  תענוג אמיתי. ספר עדין, בשל, שנוגע בהרבה מאד רבדים.

גלעד מאירי

דברים שנאמרו בהשקת “בשביל בין עשבי הים", בגלריה "החללית", תל-אביב, 14.5.11

הפואטיקה של דורית והסגנון של עודד שונים באופן מהותי זה מזה: הפואטיקה של דורית מבקשת לגעת כמעט באופן מוחשי במציאות באמצעים פוסטמודרניסטיים וקרנבליים ואילו הסגנון של עודד מתרחק מהמציאות באמצעות תמהיל מודרניסטי של נאיביות ואקספרסיביות. הודות למפגש הקצוות בין פוסטמודרניזם למודרניזם נוצרה כאן יצירה מרתקת, אשר בה הניגודים בדרך כלל משלימים זה את זה באופן מפתיע ומקורי. ועוד, יתרון גדול של מתח הניגודים הוא בשחרור הציור מאילוסטרטיביות. אני אדגים את מתח הניגודים באמצעות חמש דוגמאות מרכזיות:

קרא/י עוד…

צמד הניגודים המרכזי בספר הוא המתח בין המינורי למאג’ורי. זהו גם הבסיס לשלד האסתטי של הספר, אשר ממנו נובעים רוב מאפייניו האסתטיים. הפואמה היא יצירה ננו-פואטית נראטיבית. זו יצירה המורכבת מעלילה של פרגמנטים קטנים. כשאני הגדרתי את המונח ננו-פואטיקה קבעתי שהשיר הננו-פואטי אורכו הוא עד שש שורות. בפואמה כל בתי השיר לא חורגים מעבר לשש שורות. בניגוד לננו-פואטיקה של הפואמה, הציור הוא מאג’ורי. הציורים מעוצבים באמצעות מרחבי צבע גדולים היוצרים תחושת רחבות.

הדוגמה השניה היא המתח בין שירת הפרטים לציור המרחבים. הפואמה מתמקדת בחיפוש אחר יופיים של הפרטים הקטנים האנושיים והטבעיים ובמפגש ביניהם. ציורי הספר מעוצבים ההפך מהפואמה: אין בהם פרטים והמתבונן נבלע במרחבי הטבע. הציור בכך כאילו מכיל בתוכו את הפרטים הרבים של הפואמה. פועל יוצא של מתח ניגודים זה הוא המתחים בין הדינמי לפאסיבי, ובין הריבוי למיעוט. הפואמה בנויה מריבוי של סיפורים קטנים ולכן היא דינמית ואילו הציורים  נעדרי עלילות ויחסית פאסיבים.

הדוגמה השלישית היא המתח בין החי לדומם. הפואמה עסוקה בבני אדם ובבעלי-חיים, אך לעומת זאת, בציורים אין בני אדם ובעלי-חיים.

הדוגמה הרביעית היא המתח בין הומור לרצינות. בפואמה יש אינספור שימושים בהומור דק, מאופק ומדויק, לרוב אירוני ופרודי, למשל, ההומור העצמי בפתיחה: “בְּמָלוֹן חֲמִשָּׁה כּוֹכָבִים/ מִתְבּוֹנֶנֶת בְּגַבִּי/ בֶּן חֲמִשָּׁה עֲשׂוֹרִים./ שְׁנֵי קִפְלֵי שֻׁמָּן/ בְּכָל צַד.” (6). 

פתיחת הומוריסטית מעין זו היא הצהרת כוונות קיומית וספרותית כאחד – הדוברת מצהירה שהיא מקבלת את מצבה הקיומי באשר הוא עם חיוך טוב. הקבלה מאפשרת לה לפנות זמן להנאה, לחגיגה ולדיבור חופשי. לעומת זאת, בציורים אין הומור, אלא שהודות לסגנונם הנאיבי נוצר גשר בין המדיומים. בנאיביות, בדומה להומור, יש לעיתים קרובות מימד של רכות והרכות היא זו שיוצרת בספר את הגשר בין השירה לציור.

הדוגמה החמישית עוסקת בשתי דרכים צורניות שונות להתרגע, אשר יוצרות גשר צורני ותכני ייחודי בין המדיומים. כאמור, הפואמה מתארת חוויה תיירותית של חיפוש אחר ריגושים, אך גם אחרי שלווה. הפואמה בנויה ממרווחי שקט רבים. בכל עמוד של הספר יש לפחות שלוש הפסקות גדולות בין בתי הפואמה. זה יוצר מרחב רב של דף לבן, חף מטקסט. 

השתיקות הללו מייצרות רוגע. עיצוב השתיקות בציורים נוצר הודות לשילוב בין דיאטת האובייקטים לטבע המדברי. הפסטורלה המדברית בציורים יוצרת אמביאנט, אווירה, שטיחי סאונד פתוחים השואבים את המתבונן לנופים שקטים פנימיים.

השאיפה לרוגע בפואמה, כמו בציור, קיימת לא רק ברמת הצורה, אלא אף ברמת התוכן. למשל, אחרי צלילה הדוברת חולקת עימנו הגיג-דגיג רב משמעי שהיא דלתה מהמצולה: “אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי עוֹלָה מִן הַמַּעֲמַקִּים/ קָשֶׁה לִי לִשְׁמֹעַ דִּבּוּרִים.” (37).

 זהו תיאור חווייתי מדויק של אפקט המדיטציה על הנפש. הווה אומר, האפקטים המדטיביים והרגשיים של השירה והציור משתלבים באופן קסום ומפתיע הן ברמת התוכן והן ברמת הצורה וזאת למרות השפות האמנותיות המנוגדות.

לסיכום, הספר כיצירה בינתחומית אחת שלמה, פורץ את הגדרות של מוסכמות פואטיות וסגנוניות,
אבל הכי חשוב – הוא פשוט ספר שנעים לקרוא אותו

דורית ויסמן

דברים שנאמרו בהשקת “בשביל בין עשבי הים", בגלריה "החללית", תל-אביב, 14.5.11

השירה היא עוד עולם, עוד עולם בו אנו יכולים לחיות ולהעשיר את חיינו. וגם הטבע הוא עולם. וכאן, בספר הזה, יש לנו שירה וטבע. ולציור אגיע עוד מעט.

קרא/י עוד…

לכולנו היה איזה חלק בטבע, גדול יותר כשהיינו קטנים. היינו בחצרות, בחורשות, ליד מים, מלים כמו ברוש, נחל, ואדי, אקליפטוס, חוביזה, גל, חלוק אבן, רוגטקה, אופניים, מסע-אופניים, עץ תפוז, חושחש, לימון – מלים אלו מדברות אלינו. אולי התרחקנו ואבדנו קצת בתוך האולמות מוארי-הניאון של הקניונים, בתוך המסדרונות האפלים של הבתים. אבל אפשר לחזור מידי פעם אל מה שעושה לנו טוב, מה שמביא לנו שמחה.
אני חיה בעיר, זה נכון. אין לי חלקת אדמה. אבל מידי פעם חשובה לי “זריקת טבע” לעורקים, שאני דואגת לספק אותה לעצמי. אם זה לאכול סנדויץ’ בחורשה שבתוך העיר, במקום בחדר סגור, אם זה לנסוע בדרך צרה צדדית, בין יערות. ואם זה פיקניק משפחתי בחיק הטבע – זו, אגב, המתנה שאני מבקשת לעצמי ליומולדת שלי כל שנה ממשפחתי.
בטבע שוררת הרמוניה. הטבע רק נמצא שם. ממנו נלמד את אי-ההתגוננות, עקרון ההרמוניה והאהבה. איננו צריכים לעשות דבר, על מנת להשיג הכל. רק להיות שם. מה שדיפאק צ’ופרה קורא: חוק המאמץ המזערי. (מתוך ההצלחה בשבעה חוקים רוחניים)
חוק 4: חוק המאמץ המזערי – עקרון הפעולה המזערית, עקרון אי-ההתנגדות, עקרון ההרמוניה והאהבה. כשאנו לומדים לקח זה מן הטבע, אנו מגשימים את מאווינו בקלות.

 “עשה פחות והשג יותר”. אינכם צריכים לעשות דבר, על מנת להשיג הכל. מאמץ מזערי מושקע. כאשר מעשיכם מונעים באהבה, משום שאנרגיית האהבה היא המלכדת את הטבע למקשה אחת.

ובלשונה של המשוררת זלדה:

הייתי פרפר"
שהוא אי-עשיה
שהוא אי-קבע
שהוא מלכות"….

על הקשר שלי לסיני ולים האדום
למי שעוד לא יודע, במסגרת הנח”ל יצאתי לגרעין בקיבוץ “גרופית”, כ-40 ק”מ צפונה מאילת. חברים מגרופית גם הקימו אח”כ את נוויאבה בסיני, או נביעות, וביקרתי ועבדתי שם הרבה. הצבעים של הרי אדום, המשתנים מידי שעה, צבעי הים האדום – עושים לי משהו. שנירקלתי הרבה, הרגשתי במים כדג, נווטתי יפה בין שוניות אלמוגים. ואחרי הרבה שנים, בחופשה, אפשר לומר, מרובעת וממסדית, במלון בסיני, הכל יצא.

על הקשר שלי לעודד ולציור

אני אוהבת כששירה יכולה להיות מוצגת בדרך שונה מאשר קריאה בספר: שירים שלי הולחנו, שירי הוצגו בתערוכה על יחד עם ציוריה של נאוה שגב, בתיאטרון ירושלים, בפורמט גדול על הקיר – הנה כאן הססטינה שלי, גם היא תלויה על הקיר; הופעתי עם שירי בלווית עיבוד של נעם רותם, סיימתי זה עתה לעשות סרט על שירה ובו קוראים שירה בהעשרה ויזואלית, והיה לי חזון להוציא את השיר הזה דווקא בספר, עם ציורים. את הציורים של עודד אהבתי מזמן. אני פניתי לעודד: כשראיתי את הציורים שהוא צייר לפי שירים של שי דותן, ידידי ורעי, התחשק גם לי. ועודד הסכים לקרוא את השיר ולנסות לצייר בהשראתו.
וכאן טמונה סכנה גדולה – לי. מה אעשה אם הציורים לא ימצאו חן בעיני? סוף טוב הכל טוב: כל ציור שעודד צייר והביא לי לראות – אהבתי. דנו קצת בכמות שלהם, בסדר שלהם, בהתאמה שלהם לטקסט, ציור אחד עודד צייר לפי ציור שלי ולי תצלום שצילמתי, אך בדרך כלל לעודד היתה יד חופשית בנושא הזה, ואני שמחה על כך. יש כאן שני מדיומים – שירה וציור – שלכל אחד מהם חיים עצמאיים, אך יחד הם נותנים ערך מוסף. כמו כל זוג טוב.

אז בראש וראשונה אני רוצה להודות לעודד, שאפשר לי להגשים עוד חלום
ולחברי המשוררים שעזרו לי בעריכת הספר: אורי ברנשטיין, ליאור שטרנברג, רחל חלפי ושמעון בוזגלו, לכם, אנשים יקרים, שבאתם היום ושימחתם אותי ולכל מי שהשתתף בערב.

עודד זידל
דברים שנאמרו בערב השקת “בשביל בין עשבי הים", בקפה אברם, ירושלים, 12.6.11

קרא/י עוד…

שמחתי מאד להיות שותף בספר הזה עם דורית.
נגע לליבי ועורר בי הזדהות עמוקה הקטע הפולני/ציוני של חופשה ובטלה תוך ייסורי מצפון קלים. אהבתי את החוצפה וההומור שמאחורי החלטתנו המשותפת להוציא ספר אמן לפואמה שהנושא שלה הוא חופשה בבית מלון.
מאד דיברה אלי הצורה בה נכתבה הפואמה: הפשטות והישירות של הכתיבה ללא מטפורות וללא חריזה. הפואמה מורכבת מרסיסים שכל אחד מהם כמו שיר הייקו קצר מנסה ללכוד רגע. כשעבדתי על הציורים היה לי חשוב שבדומה לפואמה הם יהיו חדים ומתומצתים, שישמרו על האופי המיידי והמתומצת – כמו הייקו בשפת הציור. כל ציור מתאר פיסת מציאות: חדר במלון, סככה בבריכה, דקל, טנדר מזדה, נוף בגבעה הצרפתית, פיסה המתארת זמן ומקום ספציפיים, אך גם משקפת התרחשות פנימית. הספר הוא הפקה עצמאית שלנו. נעזרנו באנשים מקצועיים וטובים אבל לקחנו אחריות מלאה על כל פרט ופרט: העיצוב, העימוד, בחירת הנייר, ההדפסה והכריכה. אני רוצה להודות בהזדמנות חגיגית זו להוצאות הספרים המכובדות שסרבו לנו בנימוס כשפנינו אליהן בהתחלה, בלעדיהן הספר לא היה יוצא כפי שיצא.
ותודה מקרב לב לכל מי שתמך ועזר!

הזמנה להשקה בגלריה החללית, תל אביב

הפוסט בשביל בין עשבי הים הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%a2%d7%a9%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%99%d7%9d/feed/ 0
צבע תעשייתי על נייר https://www.odedzaidel.com/%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d-2016-2014/ https://www.odedzaidel.com/%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d-2016-2014/#respond Sat, 29 Jun 2019 09:00:02 +0000 https://www.odedzaidel.com/?p=244 2005

הפוסט צבע תעשייתי על נייר הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>

עבודות בצבע תעשייתי על נייר
צבע סופרלק על נייר כרומו מבריק, 25X35 כל אחת 
הוצגו בתערוכת חברים חדשים, אוגוסט 2005, בית האמנים, ירושלים

הפוסט צבע תעשייתי על נייר הופיע לראשונה ב-עודד זידל.

]]>
https://www.odedzaidel.com/%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d-2016-2014/feed/ 0